ביולי 1982, מבעד למשקפת, בעמדת צה"ל בנמל ביירות, ראיתי את עראפת עולה על ספינת המעבורת היונית, עוזב את ביירות, עליה הביא הרס וחורבן. לפני שבוע ראיתיו עולה על המסוק הירדני בעזבו את הארץ, אותה הותיר מדממת לאחר 4 שנות אינתיפאדה וארבעת אלפים קורבנות. הפעם היתה זו יציאה שיש בה סיכוי לשינוי.

 

ההזדמנות המדינית שנוצרה במות ערפאת משוועת לניצול מהיר, אמיץ ומושכל. ההנהגה הפלשתינאית המתגבשת זקוקה להישגים מוחשיים ומוכנה למעשים שלא היו אפשריים בתקופת ערפאת. כדי לסיים את המלחמה ולשנות את האווירה יש צורך בתכנית פעולה שתהיה מעשית מאד, לא-יומרנית, ובעלת סיכויי הצלחה גבוהים.

הדבר הפשוט ביותר לעשותו, ושהצלחתו תביא לשנוי מהותי במצב, הוא ביצוע משותף ומתואם של יציאת ישראל מעזה ומצפון השומרון. לשון אחר - מסירת רצועת עזה לשלטון פלשתינאי אחראי ומתפקד.

ישנן שש סיבות המעניקות למהלך זה סיכוי:
תכנית ההנתקות זוכה לתמיכה רחבה בציבור הישראלי; בראיה הפלשתינאית יש בתכנית משום תקדים ראשון של נסיגה ישראלית מלאה מאזור עתיר התנחלויות, ואין כלפיה התנגדות ברחוב הפלשתינאי; הקהילה הבינלאומית תתמוך מדינית וכלכלית בתכנית פנוי עזה שאינה במוצהר הנסיגה האחרונה; הצלחת התכנית תשמש עבור הממשלה הפלשתינאית הוכחה ליכולתה לשלוט ביעילות בשטח הנמסר למרותה; בבצוע מתואם של הנתקות ישראל מעזה יש סיכוי טוב להפסקת הטרור מעזה; בצוע מתואם כזה עשוי (גם על-פי נתוני הבנק העולמי) לשפר משמעותית את רמת החיים בעזה שהתדרדרה לשפל קשה.

 

אני יכול לומר מתוך ידע אישי כי יש נכונות למהלך כזה בהנהגה הפלשתינאית. במארס-אפריל 2003 ניסחתי עם נציגיהם של ראש הממשלה הפלשתינאי דאז, אבו-מאזן, ושל השר דאז מוחמד דחלאן, הסכם שנקרא "פיילוט-עזה". עיקרו היה נסיגה מודרגת של ישראל מהרצועה תוך שנה, מותנית בחיסול הטרור ומלווה בפיתוח כלכלי של הרצועה. ממשלת ישראל לא אהבה את הרעיון, אבו-מאזן נפל בנסיבות הידועות, ובדצמבר 2004 הכריז אריאל שרון על תכניתו לנסיגה חד-צדדית.
 

כפי שדווח על-ידי כתב "הארץ" אלוף בן, גובשה לאחרונה על-ידי קבוצת אישים ישראלים ופלשתינאים תכנית ביצועית שעניינה הפיכת תכנית ההנתקות החד-צדדית לתכנית מתואמת עם הפלשתינאים, ונתמכת על-ידי הקהילה הבינלאומית ועל-ידי מדינות ערביות המוכנות ומסוגלות לכך. היתה לי הזכות להמנות על קבוצה זו שחבריה נמצאים במרכז המפה הפוליטית הישראלית והפלשתינאית, ושעיבדה תכנית מעשית תוך ויכוח, הבנת האחר, ומציאת המכנה המשותף.
אין תכנית זו נוגעת לסוגיות הרגישות של הסדר הקבע. יש בו פירוט של הסדרים הדדיים, כלכליים ובטחוניים, ששני הצדדים נשכרים מהם. פעולה פלשתינאית להפסקת הטרור, מלווה בהפסקת הפעולות ההתקפיות של צה"ל; במקביל הקלות מודרגות, משמעותיות, ביכולת התנועה והסחר של הפלשתינאים; פיתוח התשתית, החקלאות והתעשיה ברצועת עזה, תוך שילוב משקיעים זרים עם המגזר העסקי  הפלשתינאי; ניצול שטחי ההתנחלויות המפונות להקמת מיזמי בניה לרווחת תושבי הרצועה; פתוח אזורי תעשיה על הגבול, כדוגמת אזור התעשיה קרני; הגדלה מבוקרת של תעסוקת פלשתינאים בישראל, עד אשר יווצרו מספיק מקומות עבודה בעזה; כל אלו הם אחדים ממרכיבי התכנית שגם אנשי ממשל פלשתינאי נמנו על כותביה.

 

לא תכנית זו, ולא תכנית אחרת, הם בחזקת "כזה ראה וקדש". הדבר החשוב והחיוני הוא ששתי הממשלות יתחילו לאלתר, בדיונים מעשיים איך ליישם את ההנתקות בהבטיה הבטחוניים והכלכליים. הצלחה בעזה תביא לסיום המלחמה ותהווה את פרוזדור החזרה למפת הדרכים. אסור להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית, חובה להשיב את התקווה.