הדפסהיום הזה, יכול היה להיות יום כל כך טוב, כל כך מאושר. יום הולדתו השבעים וחמישה של יצחק. זו הייתה הזדמנות להרעיף עליו ולו מקצת ממה שאנו חשים כלפיו. יתכן והיינו מתכנסים הערב, אולי במוצאי שבת, גורמים לו את אותה מבוכה ידועה, שאפיינה את המעמדים האלה מלווה באמירה כמו "חבריה, השתגעתם?".
אבל הראשון במארס, כל עוד חיים אנחנו, יהיה לנו יום תוגה, לא יום זיכרון אלא יום זיכרונות, יום דל געגוע, של כאב ההחמצה, של זעם על חוסר הצדק, של הבנת האסון שפקד את העם הזה.
יותר מפעם אחת, בחודשים האחרונים, שאלנו את השאלה המרה והנוקבת - על מה שפכו את דמו של האיש הגדול והטוב הזה? ולא נשמעת מילת סליחה ודבר חרטה ואות של חשבון הנפש.
אנחנו נלחמים בשכחה. לא רק בשכחת שבחו של יצחק רבין, אלא גם בשכחת הירצחו, בהדחקת התועבה שראשיתה ההסתה וסופה האקדח. היום הוא יום קרב בשכחה - בנטיעת עץ, בעליה לקבל בהתכנסות הזו. במקום הזה שממשיך ומושך אליו את הרבים.
להיות נאמן ליצחק רבין, לזכור אותו, זה לזכור את מורשתו.
והמורשת הזו היא גם השקפת העולם, סדר העדיפויות של העיקרי והמשני, של החשוב והתפל, וזו גם ההבדלה הברורה בין אסור ומותר, בעיקר - ידיעת מה שאסור. ביטחון ישראל , שלום ישראל, אמת ויושר בחיים, אחריות - זו התמצית.
אנו חוזרים ושבים אל המקום הזה. אל מדרגות הבטון האפור והקר שהפכו למקדש הזיכרון. כאן הגיעה השנאה לשיאה המחריד והנפשע. כאן נפערה בתוכנו התהום העמוקה והאפלה ביותר. דווקא לכאן באו רבבות בני נוער לחפש מכנה משותף חדש, כאן ביקשו לעמוד בפני השנאה, להוביל למרות הקרע, למצות מהדמוקרטיה את מלוא המנדט גם כשהרוב אינו גדול. אבל חשוב שיצחק רבין, והדמוקרטיה אותה קידש, יהיו בזיכרון הלאומי לא נכס של מחנה אחד, אלא יסוד לאותו מכנה משותף לאומי חדש.
"לכל מנהיג יש הר - נבו משלו" אמר לי פעם אבי. הכיכר הזו היא הר נבו של יצחק. ממנה ראה בשעתו האחרונה את ארץ הבחירה של השלום. רק אם יהיו לנו יצחק ומורשתו למצפן - נעלה ונגיע אליה.
http://www.sneh.org.il/
ד``ר אפרים סנה