כבוד הנשיא, אדוני היו"ר, חברי הכנסת.

 

הימים, ימי תשרי, אויר של סתיו בארץ. העונה הזו, על ריח הגויאבות, פריחת החצב, היום המתקצר - נושאת לנו את זיכרון מלחמת יום הכיפורים. 30 שנים שחלפו, לא מחקו בנו את המלחמה הזו. ואנו נושאים אותה בגופנו ובנפשנו כמכוות - אש, כצלקת. מדוע הייתה המלחמה לחוויה המעצבת של דור שלם, ורבים בבית הזה נמנים עליו. ארבעה דברים חברו יחד: עוצמת ההפתעה, קרבת האבדון, גודל הישועה והרביעי - המחיר הנורא. הצלחתם הראשונית של המצרים והסורים, הייתה מהלומת אגרוף בפנינו. הביטחון העצמי המופרז, היוהרה, השאננות, - התרסקו באחת וזעזעו את תפיסתנו. כברעידת אדמה עזה, הכל קרס באחת. נפילתם של סמלי העוצמה - מוצבי התעלה והחרמון, והגעתם של הסורים לנפח, אך קילומטרים ספורים מהגליל, האירו לנו את עומק התהום שעד סיפה הגענו. עוד מעט, והייתה הצלחת האויב מגיעה לנקודת אל חזור, מבחינת קיומה של מדינת ישראל. רק מנקודת שפל נוראה זו, אפשר להעריך את גודל הישועה כשהפכנו את גלגל המלחמה. צליחת התעלה, כיבוש החרמון, ההגעה לקילומטר המאה ואחד בואכה קהיר ולחאן ארנבה בואכה דמשק, מחקו את טעם ההשפלה. "כל החיים תזכרו את הרגע הזה" אמרתי לאנשי בזחל"ם כשחצינו את התעלה, תחת הפגזה מצרית עזה, בליל שמחת תורה. חשוב לא פחות, תוצאות המלחמה החזירו את מאזן הכח האזורי למקומו הנכון, הוחוור לכולם כי אין לגבור עלינו גם בגרועות שבנסיבות. העמידה, ההתאוששות, הפריצה, - הביאו לשינוי התודעתי בקהיר ובדמשק ופתחו פתח להסכמים שנחתמו עם מצרים וסוריה.

 

אבל מעל הכל, ריחף כענן קודר, המחיר, הקרבן. שמות החברים שנפלו הגיעו אלינו מפי השמועה, אחד אחד, כעינוי סיני והצטרפו לרשימה ארוכה. את מקצתם זיהינו בעצמנו, על אלונקות שטופות דם, מסירים את השמיכה הגסה מפניהם הקפואות, היפות. יש והרוח שיחקה בשערם, נותנת בהם אשליה של חיים. כיסינו שוב את פניהם, והמשכנו קדימה. ולכל אחד מאיתנו מסדר נופלים משלו, אותו הוא פוקד בלילות ללא שינה שבאו אחר כך. איש מאתנו, שהודות למזלו הטוב, שב מן המלחמה, לא שב ממנה והוא אותו בן אדם.

 

אילו לקחים הבאנו הביתה מהמלחמה? שלושה לקחים עיקריים: הראשון - שאסור להיות שבוי בקונספציה אחת, אלא לבחון כל הזמן מחדש את המציאות באזור שהוא כ"כ בלתי יציב. השני - שאסור להחמיץ שום סיכוי למניעת מלחמה והשלישי החשוב ביותר - שאסור ששוב נופתע בלתי מוכנים, חשופים, חלשים. "אין עם מי לדבר" זו קונספציה, "נפילת סדאם שינתה את האזור והסירה את הסכנות מישראל" גם זו קונספציה. שתיהן מסוכנות. אבל הצירוף של חוסר מעש מדיני עם שאננות ביטחונית הוא המוביל לאסון לאומי. על כן אסור לנו להתפתות למקסמי שווא, אבל אסור לנו גם לסגור דלת להסכם, להסדר, לשלום, גם אם היא פתוחה בסדק צר מאוד. כדי שלא נופתע שוב, שלא נובס, שלא נושפל, כדי שנשאר בחיים, אנחנו חייבים לשמור מכל משמר על כוחנו, על יתרוננו האיכותי על עליונותנו הצבאית, על הכלים ועל האנשים.

 

על כן, במלאת 30 שנה להפתעה המרה ההיא, אני קורא לממשלת ישראל: אל תשלחו ידכם, בצבא ההגנה שלנו, לגמדו ולסרסו. אל תבזו את אנשיו הטובים. שכל "חטאם" הוא שקשרו את גורלם האישי בביטחון ישראל. אל תהרסו את מה שבנו הטובים שבמפקדים, האמיצים שבלוחמים, המחוננים שבמהנדסים, המסורים שבעובדים בתעשייה הביטחונית. אל תשכחו את לקחי מלחמת יום הכיפורים. זו חובתנו למתים ולחיים.