שנה אחר כך נרצח יצחק ומאז לא ידעה ישראל יום טוב אחד.

אני חייב לעצמי ולכם דין וחשבון, מה עשיתי בשליחותכם, בעשר השנים האלה, פרט להלבנת השיער.
כשר בריאות בממשלת רבין הנהגתי רפואה שיויונית. כולם שילמו מס בריאות יחסית להכנסתם, אבל כולם קיבלו את כל מה שהיה דרוש לבריאותם.
לחמתי ברפואה השחורה.
כל התרופות היו בסל ולא היה צורך בשום ביטוח משלים שאיש עני אינו מסוגל לשלם. פיתחתי וטיפחתי את בתי החולים של הפריפריה: פוריה, צפת, נהריה, סורוקה ואשקלון.

ב-1997 התמודדתי על ראשות מפלגת העבודה.
סיסמתי הייתה, אז "האמת תנצח". אני הפסדתי אבל האמת ניצחה. באיחור מסויים גילו כולם שאני צדקתי, ומפלגת העבודה זקוקה למנהיגות משותפת, לא למושיעים לשעה. העומד בראשה צריך להיות קפטן של נבחרת ולא מנצח על תזמורת.
בבחירות 1999 נטלתי על עצמי את ראשות מטה העולים. תוך חודשיים העליתי את שיעור התמיכה במועמד שלנו מ-18% ל 58%. הצבעת העולים הכריעה את הכף והעניקה לנו את השלטון.
כסגן שר הבטחון, פתחתי שערים חדשים ליצוא הבטחוני שלנו, התנעתי את אחד הפרוייקטים האסטרטגים החשובים ביותר של מדינת ישראל, בלמתי את ההתנחלות, ריכזתי את הטיפול באיום האיראני, סיכלתי כמה מזימות שעלולות היו לעלות לנו בחיי אדם רבים.

כשר תחבורה קבעתי את מפת הרכבות של מדינת ישראל ל-20 השנים הבאות. ברוח סדר העדיפויות שלנו: גליל ונגב.
רכבת חוצה נגב- מאשקלון דרך שדרות, אופקים ונתיבות לבאר שבע ודימונה,
רכבת מחיפה לבית שאן, רכבת לכרמיאל, רכבת לבית שמש וירושלים, רכבת מהירה מת"א למודיעין וירושלים, רכבת מראשון לציון לת"א, כל אלה החלטות שלי שנמצאות כבר בשלבים שונים של ביצוע. אפשר לקחת ממני את הקרדיט, אבל לא את הסיפוק.
הגנתי על עובדי אל-על, על נהגי המוניות, על עובדי הרכבת ומע"צ. אינני מתבייש, אלא גאה בכך.

מאז פירוק ממשלת האחדות, אני עוסק בעצם, בקרב בלימה, לא קרב מאסף, על דרכה של מפלגת העבודה. דרכה כמפלגה סוציאל דמוקרטית, שמורשתו הבטחונית של רבין מנחה אותה, ושיש בה דמוקרטיה פנימית.
במאבקים האלה גם ניצחתי וגם הפסדתי. יש והתפשרתי למען שלום בית, אבל אף פעם לא ויתרתי על שום דבר עקרוני. אולי עשיתי כמה שגיאות פוליטיות, בשנים אלה, אבל לא עשיתי אף שגיאה מוסרית אחת.
הוכחתי כי אנחנו יכולים לעבוד ביחד, לעבוד כצוות.
הייתי שותף עם פואד לניסוח תוכנית השלום של מפלגת העבודה, חיברתי עם נציגיו של ראש הממשלה הפלשתינאי, אבו מאזן, את התוכנית הקרויה "פיילוט עזה", ובימים אלה מתגבשת תוכנית ישראלית- פלשתינאית חדשה להפיכת ההתנתקות  למנוף להסכמים חדשים. תוכנית שיש לי הזכות להיות בין יוזמיה.

לא התעייפתי, לא נואשתי, רק התחשלתי.
 מה נותן לי כוח? 3 דברים:
אמונה- שאפשר לבנות ישראל אחרת, צודקת, יפה, נקיה. אמונה שאפשר להגיע עם הפלשתינאים להסכם שיפסיק את המלחמה ויפתח לנו ולהם תקופה חדשה.
אמונה- שאנחנו יכולים לנצח, למשול, לשנות את המציאות.
משפחה- רעייתי תיקי הבנות חוי ורחלי המשענת שלי. אני מחכה ליום שישי בערב לקידוש ולסעודה המשותפת מיום מראשון בבוקר. הציפייה הזו נותנת לי כוח.

ואתם, החברים. אלה שהלכו איתי בלילות החשוכים במבצעים ובמלחמות. ואלה שהלכו איתי לאור השמש, ואלה שהם שותפי הנאמנים במערכת הפוליטית. אתם איתי ואני עימכם. לא מלאתי את כל ציפיותיהם של כולם. אבל כל אחד מכם יודע שבשעת צרה, חלילה, טלפון אחד, ואני כבר אהיה שם לצידו, בכל הכוח. לכל אחד ואחת לחוד, ולכולם ביחד, אני כאן כדי להיות משענת פלדה.
השנה הבאה עשויה להיות שנה שבה יוכרע אם לפנינו שנים טובות או שנים רעות.
זו תהיה שנה של החלטות גדולות וגורליות. אם נפעל נכון ביחד, נוכל להכריע את הכף.

ממרומי הגיל הזה, אני יכול להבטיח, שלפחות ב-10 השנים הבאות, תראו אותי, נלחם, מוביל ואתכם גם מנצח.
תודה שבאתם, אני אוהב אותכם מאוד, ומאחל לכם ולבני משפחותיכם:
שנה טובה שנת שקט ובריאות.