|
דברים בערב זיכרון למשה סנה - 13.03.2002
ביוני 1946, לאחר "השבת השחורה", כשגבר מצוד השלטון הבריטי אחריו, נאלץ אבא, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, שהוגדר כ"טרוריסט מס' 1", להימלט מהארץ לפאריס. לצורך החמיקה מהארץ, כדי שיעבור את המחסומים הבריטים בדרך לנמל חיפה, סדרו לו אנשי ההגנה בעזרת מאפרי תיאטרון "הבימה" תחפושת מעולה, עד שגם הקרובים שבעוזריו לא היו מסוגלים לזהותו. אבל אבא רצה להיפרד ממני, בנו בן השנתיים. שכן אילו זוהה ע"י הבריטים ונתפס, אין לדעת מה היה גורלו. בזכות הברית הזו אני מרשה לעצמי לענות על השאלה - מהי מורשתו של משה סנה?
משפט המפתח של צוואתו הוא זה האומר: "כל שנות חיי היו קודש לעם היהודי" כי אבא אהב מכל את העם היהודי, את חכמתו, את מסורתו. אבא, כך אמר, לא חדל להתאבל לא רק על הוריו שנספו בשואה אלא על העיירה היהודית שעליה אמר: "העיירה היהודית נהרסה, נחרבה, היא עברה מן העולם, היא איננה ולא תהיה עוד. העיירה היהודית היא אהבת חיי". את אהבתו זו העביר אלי בדרך מאד מיוחדת. מתי היה יושב שעות לידי? כשהייתי חולה, כילד, קודח מחום, היה מתיישב לידי ושר לי את השירים באידיש ששרו לו אמו ואביו, את שירי הערש היהודיים, מספר לי כדי להצחיק אותי סיפורים מבדחים מהווי המשפחה והעיירה. [שיר אחד ריגש אותו עד דמעות של ממש ולא ראיתי אותו מזיל דמעה באף הזדמנות אחרת, למעט אולי כשפגש אחרי שנים רבות את אחיו, יצחק. זה היה: בין העצים הירקרקים משחקים להם מוישעלך, שלוימהלך, שיר שעוד נשמע אותו הערב...] את דבריו, את נאומיו והרצאותיו אהב אבא לתבל בסיפורים יהודיים. הוא היה נוהג לומר כי עניין שאין בהקשר לו סיפור יהודי - סימן שאיננו קיים. הוא התגאה בחכמה היהודית העממית המתבטאת בספורים אלה. [בשנים של מלחמת ההתשה, היה נוהג להעיר לאחר שסיפר את אחד הסיפורים האלה: "נו, ועם כזה אפשר לנצח?"] אבא אהב את ההווי היהודי, את הפולקלור היהודי, את ההומור היהודי, אבל הוא גם התגאה במורשת היהודית, בערכיה האנושיים המתקדמים. כשביקש בצוואתו שאומר "קדיש" על קברו ידע כי יימצאו כאלה שיתמהו, או לא יבינו. ואז, על מיטת חוליו ממנה לא יקום, הוא כותב: "לאתאיסטים חסרי התבונה הסבר קצר: הערך המסורתי העממי של אמירת קדיש עולה לעין ערוך על הכפירה בתוכן המילולי של תפילה זו - ומי שלא יבין הסבר קצר זה, לא אכפת לי מה יחשוב ויגיד על נאמנותי למסורת היהודית, שהנני רואה בה סוד קיומנו, הישמרנו ותחייתנו כעם עתיק ימים וצעיר ימים כאחד". זו הייתה גאווה לאומית שאין בה שמץ של התנשאות על עם אחר. הוא ראה במורשת הייחודית שלנו תרומה לקדמה האוניברסלית, גשר לכל מה שצודק ומוסרי אצל עמים אחרים. כך, כאשר מצית את עצמו הסטודנט הצ'כי יאן פאלאך כמחאה על פלישת ברית המועצות לארצו הוא אומר: "מי כמונו יבין זאת, עם יודעי אש ההקרבה? העם של יודעי - עקידה עוד בטרם היה לעם. העם של משה שבחר ראש כדי לא לבחור בזהב; העם של חנה ובניה; העם של גיבורי מצדה שבחרו במוות כדי לא לדעת עבדות; העם של ר' אמנון ממגנצה; העם של מוקדי כל האינקוויזיציות; העם של כבשני בירקנאו ליד אושוויץ. אנחנו עם יודעי אש קידוש השם, אנחנו אומרים ליאן פאלאך: אחינו אתה".
את השקפת עולמו החברתית קיבל מסבא שלו, איש חסידות וורקי שאחד מיסודותיה היה דרך ארץ בפני אביון, הסבא הזה היה מראשוני התנועה הקואופרטיבית בפולין דאז, ואבא העיד שאת הפאתוס הסוציאלי ספג ממנו.
לא מקרה הוא שאת נאומו האחרון מעל דוכן הכנסת, אליו הוא עולה כבר כחוש וצהוב, הוא נושא בקריאה "אל תמלא הארץ חמס" והוא אומר "האוצר צריך להוציא מידי אלה שיש להם יותר מדי, כדי להוסיף לאלה שיש להם פחות מדי - ולא להעשיר עשירים ולדלדל את הדלים". אבל יותר מכל נושא אחר, היסוד החשוב ביותר אותו קבע אבא כאבן פינה של מחשבתו המדינית בשנים האחרונות, היה המרשם שלו לסיום הסכסוך הישראלי הפלשתינאי. עוד בטרם הסתיימה מלחמת ששת הימים ביוני 1967, קרא אבא לנצל את שעת הכושר ולהושיט יד לעם הפלשתינאי שרובו נמצא כעת בשליטתה של ישראל. נסיגה לגבולות מוסכמים, מתן זכות לעם הפלשתינאי למדינה משלו לצד מדינת ישראל, פירוז השטחים שתפנה ישראל, תכנית פיתוח כלכלי לאזור כולו, שיקום הפליטים מחוץ לגבולות ישראל - אלו הם יסודות תכנית השלום שלו. בחמש השנים האחרונות לחייו, לחם למען התכנית הזו, עשה לה נפשות, ניסה לשכנע כי יזמה מדינית ישראלית כזו, היא שתביא לנו שלום ובטחון. עשרים שנה חלפו בלעדיו עד אשר אמצה ממשלת ישראל את תכנית השלום של משה סנה, כמעט על כל פרטיה וסעיפיה. מדי שנה אנו עולים, המשפחה וחברים נאמנים, על קברו, קוראים מכתביו, ודומה לנו כי נכתבו בליל אמש, כל כך צודקים ונכונים הם, ואני נזכר בדברים שאמר אבא בתכנית הרדיו "בית אבי": "אם יש בי אמביציה אחת גדולה - הרי זה האמביציה להוכיח את צדקתי, ולטווח הארוך אני רוצה להיות צודק..."
מורשת משה סנה היא בלשון צוואתו "להבטיח את עתיד עמנו וארצנו בעולם ההולך המשתנה". לכן בשנים של מלחמת ההתשה ובשנה וחצי שבין סיומה לבין מותו, הזהיר מפני מלכודות ופיתויים, מפני פתרונות שווא שיותירו את ישראל חשופה לתוקפנות ומוחלשת. עמידה איתנה כנגד לחץ הצבאי והמדיני מבחוץ, ויזמת שלום ישראלית מתמדת, זו הייתה העמדה העקרונית אותה נקט בשנים ההן, שנים שהתאפיינו בטרור גובר, במלחמת התשה, ובניסיונות בינלאומיים לכפות הסדר. אבא התנגד להרפתקנות וסלד מתבוסנות, מחולשת דעת. ביומה האחרון של שנת 1971, כשהוא עדיין בבית, אבל כבר כמעט לא יוצא ממנו, שצל המוות מרחף עליו והוא יודע כי שבועותיו ספורים הוא כותב לעיתון "דבר" את מאמרו האחרון וכך הוא חותם את המאמר הזה:
"ישנם בישראל גם שוחרי שלום - והם הרוב בעם- מתוך שיקול לאומי ואנושי עצמאי, מתוך תודעה ברורה שכדאי לוותר על שטחים הרבה למען השלם, הביטחון והריבונות, כך בתנאי שיבטיחו את השלום, הביטחון והריבונות. הדורש מישראל ויתורים ללא הבטחת התמורה, לא דורש שלום הוא, כי אם דורש כניעה. ויהא הקו המבדיל חד וברור". דבריו האחרונים. אני מאד מודה לכם שבאתם הנה הערב לזכור את אבא ולכבד אותו. אני מודה מאוד בשמי ובשם משפחתי לכל אלה שטרחו ושקדו שהערב הזה יהיה כל כך ראוי ומוצלח. תודה מיוחדת ליאיר צבן שיזם ונשא על כתפיו את מפעל שנת ה-30 למותו של משה סנה, שמנסה לא רק להנציח את זכרו של אבא אלא גם לתקן את העוול שעשתה לו ההסטוריוזופיה הרשמית, הממשלתית והאקדמית, שנים רבות.
הרביתי הערב בציטטות, כי אף אחד לא ידע לנסח טוב יותר את אבא מאשר הוא עצמו, וכי רציתי לשכנע באותנטיות של יסודות מורשתו כפי שהבנתי אותם: אהבת העם היהודי ועשיית הכל להבטחת קיומו ובטחונו. צדק חברתי. חתירה לשלום. הימים האלה קשים ועצובים. וארשה לעצמי ציטטה אחרונה מדברים שנכתבו ב- 1969 ב"קול העם" אבל תקפים כאילו נאמרו הבוקר:
"הטרור הערבי מפר את הפסקת האש וחוסם את הדרך לשלום. הוא מבקש לשלול מעם ישראל את קיומו הלאומי העצמאי. הוא עלול להמיט אסון חדש על העם הפלשתינאי, על כן נגזרה עליו עקירה. הפעלת הכוח נגד הטרור היא בגדר התבוננות עצמית ראשונית. אולם העקירה צריכה להיעשות לא רק בכוח אלא גם במוח. כלומר, בעדוד הנטיות הפוליטיות בקרב האוכלוסייה הערבית בשטחים לפתור את הבעיה הפלשתינאית ארץ-ישראלית באמצעי שלום ובמטרת שלום". 30 שנה עברו ואני עוד מאד מתגעגע לאבא. http://www.sneh.org.il/ ד``ר אפרים סנה |