מלחמה ושלום, ללמוד מיום כיפור - YNET, ספטמבר 2013

מלחמת יום הכיפורים הייתה החוויה המעצבת של הדור שלי. לקחי המלחמה יישארו כל ימינו. פעלנו מתוך אמונה שהשגיאות לא יחזרו אך מתברר שטעינו. 40 שנה אחרי המלחמה חשוב שארבעה לקחים יעמדו לנגד עינינו, כדי שהדור הבא לא ישלם את מחיר הדמים. ב-18 באפריל 1973 התקיימה בביתה של ראש הממשלה גולדה מאיר התייעצות לא פורמלית שלה עם שר הביטחון משה דיין והשר ישראל גלילי. השלושה החליטו לדחות הצעת הסדר שלום שהעביר נשיא מצרים אנואר סאדאת באמצעות ארצות הברית. השלושה החליטו גם לא ליידע שרים אחרים בדבר ההצעה כדי למנוע דיון עליה בממשלה. ההחלטה לדחות את היוזמה הביאה למעשה לפרוץ המלחמה. השאר היסטוריה שנכתבה בדמם של 2,600 חיילים שנטמנו באדמה. הלקח להיום הוא לא לדחות שום הצעת שלום, לבטח בלא דיון רציני. ההתעלמות מיוזמת השלום הערבית היא חזרה על השגיאה הגורלית של אפריל 1973. בבוקר יום הכיפורים, כאשר כבר היה ידוע בוודאות שהמצרים והסורים יתקפו אחר הצהריים, דרש הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר גיוס של ארבע אוגדות מילואים והתקפת מנע של חיל האוויר. דיין, בגיבוי גולדה, דחה על הסף דרישה זו. הבסיס לדחייתו הנחרצת היה הבנה בין ממשלת ישראל לנשיא ניקסון שישראל לא תמנע ממצרים ומסוריה לתקוף ראשונות, וכי ישראל תימנע מפעולות שיסכלו מראש את התקיפה. בלשונו של מזכיר המדינה קיסינג'ר: "יעזור אם תחכו יותר משעתיים בפעולה הנגדית". ההבטחה להמתין "יותר משעתיים" הייתה חלק מהבנה ישראלית-אמריקנית רחבה יותר, שבבסיסה הסכמה אמריקנית לשימור הסטטוס-קוו ולהימנעות ממשא ומתן על נסיגה תמורת שלום. הצידוק המוסרי והמעשי של הבטחה זו ראוי לדיון מיוחד. דבר אחד ברור: לו התקבלו דרישות הרמטכ"ל דדו, אפשר שהמצרים והסורים לא היו פותחים במלחמה, ולבטח שמאות חיילי צה"ל שנפלו במכת הפתיחה שלהם היו היום בחיים. הלקח הוא שהשיקול של "מה יגידו האמריקנים" אינו יכול לגבור על הצלת חייהם של ישראלים רבים, בין שאזרחים בין שחיילי צה"ל. נקווה שהדילמה הזו לא תעמוד בפנינו אי שם ב-2014. היערכותו של צה"ל, רמת אימוניו, מצב ציודו וכוננותו המבצעית היו ברמה ירודה ביום פרוץ המלחמה. הסיבה לכך הייתה זחיחות ויהירות לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב-1967. הניצחון הזה הושג הודות להכנות מדוקדקות, אימונים מתמידים ומפרכים, וכמובן רוח הלוחמים ואיכותם. מה שבא בעקבותיו הייתה שאננות והיא הביאה להזנחה. כשאני קורא סקרים של ערב ראש השנה תשס"ד האומרים כי רק חמישית מאזרחי ישראל מודאגים מהמצב הביטחוני-מדיני, זו הוכחה שהשאננות חזרה ובגדול. הלקח הוא להימנע בכל מצב, גם כאשר הכול נראה לכאורה רגוע, משאננות ומביטחון עצמי מופרז. הדיבורים כיום על התפוררותם של הצבאות הערביים, גם אם יש בהם גרעין של אמת, עלולים להזין את השאננות החדשה וגם לה עלול להיות מחיר כבד. בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים האמינו שר הביטחון דיין וראש אגף המודיעין בצה"ל אלי זעירא שמצרים אינה מסוגלת לצאת למלחמה בישראל. במו אוזניי שמעתי את ראש אמ"ן אומר לנו בכנס קציני חטיבת הצנחנים הסדירה, בספטמבר 1973: "מצרים היא מדינה שצריך לרחם עליה". הערכה זו עמדה בסתירה לידיעות ולהערכות מודיעיניות מוצקות. אולם קולות אלה הושתקו, וצה"ל לא הוכן כראוי בגלל ההנחה של דיין וזעירא שפתיחת מלחמה היא בסבירות נמוכה. את מוכנותו של צה"ל למלחמה יש לבנות על בסיס היכולות המצטברות של האויב האפשרי ולא על בסיס כוונותיו, כפי שאנחנו מעריכים אותן. האיום האובייקטיבי הוא זה שצריך להכתיב את בניין הכוח ואת כוננותו, לא ההשערה למה מתכוון באמת הצד השני. אסור גם לבנות את כוחו של צה"ל על פי מה שאומרות הכותרות בבוקר או בערב, אלא על בסיס ההנחה שהדבר היציב ביותר באזור שלנו הוא חוסר היציבות. הזמן הנדרש לתיקון הזנחת הכוח ארוך בהרבה מזמן ההתרחשות של שינויים מאיימים. הלקחים הללו אולי לא פופולריים, אבל מי שראה את השורות הארוכות של האלונקות מכוסות השמיכות באוקטובר 1973, את המחיר הנורא של השאננות והיוהרה, אינו יכול לטעון אחרת.

8/12/2014