הדפסאני מעביר לעיונך מאמר שפרסמתי השבוע ב"הארץ".
שבת שלום,
אפרים סנה
אנחנו וירדן
במשך שני עשורי שנים, לאחר מלחמת יום הכיפורים, היה החשש מפני "החזית המזרחית" יסוד חשוב בתפיסתה האסטרטגית של ישראל. חששנו כי קואליציה צבאית ערבית, שלכוח משלוח עיראקי גדול יהיה בה תפקיד מרכזי, תנצל את הגבול הארוך עם ירדן, מעקבה ועד צמח, למתקפה רבתי על ישראל. החזית הזו, 500 ק"מ קילומטרים אורכה, היתה מותחת עד דק את יכולתו ההגנתית של צה"ל. הצורך לקדם את פני הרעה הזו של "החזית המזרחית" השפיע על מבנה צה"ל, על חלק מהצטיידותו וכמובן על תכנוניו המבצעיים.
ללא טכס אשכבה, ללא תעודת פטירה חתומה כדין, מתה החזית המזרחית. שעת המוות לא היתה כפי שסברו רבים כאשר נפל סדאם חוסיין ב-2003. היא מתה ב-26 באוקטובר 1994, כאשר המלך חוסיין וראש הממשלה רבין חתמו על הסכם השלום בין ישראל וירדן. יציאתה הרשמית והמוחלטת של ירדן ממעגל המלחמה עם ישראל הפכה את קיומה של "חזית מזרחית" לבלתי אפשרי עוד.
בשש עשרה השנים שחלפו מאז הטקס בערבה הקפידה ירדן כי גבולה עם ישראל יהיה שקט ובטוח. מאמצי הצבא הירדני והמודיעין הירדני מנעו כל פיגוע מצדו המזרחי של הגבול. המאמץ מרשים וכך גם תוצאתו. מעולם לא אמרנו תודה בפומבי לממלכה הירדנית, אני מקווה שבדרכים אחרות נעשה הדבר.
לאחרונה שבים ומזכירים דוברים רשמיים את ה"חזית המזרחית". לא שחסרות לנו דאגות ביטחוניות אבל אין לומר שמדובר בחשש חסר שחר לחלוטין. החלל הצבאי שיווצר לאחר נסיגת רוב כוחותיה של ארצות הברית מעיראק, התגברות האחיזה וההשפעה האיראנית בעיראק, נותנות צידוק מסויים לסכנה הזו, הגם שאינה מוחשית ומיידית כרגע.
מי שדואג ברצינות, והאמירות שהזכרתי ממקורות ממשלתיים באו, יש לו מה לעשות. הדבר הנחוץ כעת, גם מבלי להעלות מזיכרוננו האסטרטגי את ה"חזית המזרחית", הוא לחזק את ירדן, ביטחונית ומדינית.
מוכרות לי האמירות השוללות את זכותנו לחזק משטרים ערביים שאינם נמנים על אויבינו ולערער את אלה המבקשים את נפשנו. ובכל זאת – ירדן חלשה שטרור איסלמיסטי וחתרנות מחלחלות אליה מעיראק ומאיראן, זהו סיוט אסטרטגי לישראל. מה ניתן, איפוא, להעשות?
עלינו לשוב ל"הכרזת וושינגטון" מ-25 ביולי 1994 ולהעניק, כלשון ההכרזה עליה חתמו ראה"מ רבין, המלך חוסיין ונשיא ארה"ב קלינטון, מעמד מיוחד לירדן במקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים. "ישראל מכבדת את התפקיד המיוחד של הממלכה ההאשמית במקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים" זו לשון אותה הצהרה ששימשה כבסיס להסכם השלום עם ירדן.
ישראל צריכה להסיר כל התנגדות לרצונה של ירדן לנצל ולהעשיר את האורניום שהתגלה לאחרונה בשטחה ולהשתמש בו למטרות אזרחיות. רצוי להציע לירדן סיוע טכנולוגי בתחום הזה, כפי שעשה בזמנו השר עוזי לנדאו.
יש לבדוק ברצינות את השמשתו של צינור הנפט ממוסול לחיפה. יצוא נפט עיראקי דרך ירדן לים התיכון הוא אינטרס משותף של עיראק, ירדן וישראל. כאשר גז מצרי מיוצא לישראל ו"ארקיע" מנחיתה תיירים ישראלים בעקבה, אין רעיון זה נשמע מטורף באופן חריג. ניתן ללמוד משני תקדימים אלה כי אפילו במזרח התיכון יש ואינטרסים כלכליים גוברים על הרטוריקה הלאומנית.
ועוד רעיון אחד ראוי לו שיונח על שולחנה של ארצות הברית שעליה רובצת אחריות לתוצאות נוכחותה בעיראק כמו לתוצאות יציאתה משם. חברה אמריקאית החלה לבנות במימון הממשל גדר הפרדה בין ירדן לסוריה. הרחבת הפרוייקט הזה לגבול הירדני-עיראקי, עשויה לצמצם את העול הביטחוני הרובץ על ירדן, ולהקשות על זליגת מפגעים לסוגיהם לתחומה. למען הגילוי הנאות – גם לנו יש בכך עניין ביטחוני מובהק.
ולבסוף נימוק מוסרי ויסולח לי על התמימות : כדאי שפעם אחת לא ננהג בכפיות טובה כלפי בני בריתנו המעטים במזרח התיכון.
http://www.sneh.org.il/
ד``ר אפרים סנה