אני מעביר לעיונך מאמר שפרסמתי השבוע ב"הארץ".

                                                      שבת שלום,
 

                                                             אפרים סנה

 

 בהודעתו בשבוע שעבר, כי לא יציג בשנית את מועמדותו לתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית, מסתלק למעשה מחמוד עבאס גם מהתפקיד הבלתי-רשמי שלו - מוביל ההידברות להסכם עם ישראל. הפרטנר, כפי שנוהגים לומר אצלנו.

 

 יש צורך, והצדק מחייב, להזכיר איזו דרך עבר האיש הזה עד לנאומו במוקטעה, ביום חמישי האחרון:
במאי 2002, תקף אבו מאזן את האינתיפאדה השנייה, שהיתה אז בעיצומה. הוא יצא בתקיפות נגד השימוש חסר הטעם בטרור וקרא לחזור אל דרך המו"מ. באפריל 2003, הוא סמך את ידיו על טיוטת הסכם שניסחתי עם שניים מנציגיו ושנקרא "פיילוט עזה". תוכנית זו עסקה בנסיגה ישראלית מעזה, לאחר שנה שבה תשתלט הרשות בהדרגה על הרצועה ותבער את הטרור. התוכנית נמסרה לראש הממשלה אריאל שרון, אך הוא דחה אותה. במקומה פנה לתוכנית החד-צדדית, שבה כידוע לא הותנתה נסיגת ישראל בחיסול הטרור.
 

בספטמבר 2003, התפטר אבו מאזן מראשות הממשלה, כצעד של התרסה נגד יאסר ערפאת ומדיניותו.

 

בנובמבר 2004, מת ערפאת, האיש שעליו נאמר כי "כל עוד הוא במוקטעה לא יתקדם דבר". אבו מאזן נבחר במקומו, בינואר 2005, ברוב של 62%. ממשלת ישראל לא ניצלה את החילופין הללו. הנסיגה מעזה לא ניתנה לאבו מאזן כמחווה שהיתה עשויה לחזקו מאוד מול החמאס. עזה ניתנה לחמאס, חד-צדדית. התוצאות ידועות.
 

ביולי 2005 אישר אבו מאזן מסמך הבנות, שניסחתי עם אחד מבכירי הפתח, אותו מינה לצורך זה. המסמך נועד לשמש מצע למו"מ מחודש על הסכם הקבע ולהיות מוצג בסמוך לבחירות בישראל וברשות הפלסטינית כמסמך משותף לפתח ולמפלגת העבודה. הוא הכיל את העקרונות המוסכמים להסדר הקבע ואת הרשימה הארוכה של נושאים בלתי-מוסכמים, שעליהם יש לדון במו"מ. ניצחון החמאס בבחירות

 

 בינואר 2006 הפך את ההסכמה הזאת לחסרת ערך מעשי.
 

ב-19 באפריל 2006, לאחר הבחירות בישראל ובטרם הושבעה ממשלת אולמרט, נפגשתי עם אבו מאזן בביתו שברמאללה. הוא ביקש לחדש לאלתר את המו"מ עם הממשלה כשתוקם, וליצור מיידית מגע עם מי שיקבע ראש הממשלה כאיש הקשר ביניהם. העברתי לאלתר את תוכן השיחה במלואה ללשכת ראש הממשלה. נעניתי, כי אין לראש הממשלה כל עניין בקשר כזה. רק שנה וחצי לאחר מכן כונסה ועידת אנאפוליס. בספטמבר 2008 הגיעו אהוד אולמרט ואבו מאזן להבנות שהיו עשויות להביא להסכם. אבל בינתיים אירע "פוטש-טלנסקי" ואולמרט כבר לא היה יכול להביא הבנות אלה להכרעה.

 

לא רק מאתנו נואש האיש, שכפי שמלמדת הכרונולוגיה שהבאתי, דבק באומץ בדרך המשא ומתן. מדינות ערב הפנו עורף לבעיה הפלסטינית, ומקצתן נואפות עם החמאס. ארה"ב מפגינה רכות ופייסנות שאינן מובילות לשום תוצאה.

 הליכתו של אבו מאזן, הפרטנר הכי אמיץ שהיה לנו, היא במידה רבה תוצאת ההחמצה שלנו. תוצאת היהירות, ההתנשאות וחוסר ההתעניינות במה שקורה רק חמישה קילומטרים מקרית הממשלה בירושלים.

 

 הסתלקותו של אבו מאזן מהובלת המגעים עם ישראל היא בשורה למי שחושש מפתרון הסכסוך ולמי שאינו נכון לשלם את מחירו. לכל האחרים, שעוד מבינים קצת את העולם שבו אנו חיים והחרדים לגורל המדינה היהודית - הרי שזה צלצול השכמה.