בינואר 1946 כתב יצחק שדה על הגבורה, ובין השאר אמר כך:
"היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד אם חזקה בו נכונות ההקרבה. הפחד הוא מעצור והאיש הנכון יתגבר גם על המעצור הזה".
"לא הפחדנות היא היפוכה של גבורה אלא האנוכיות". "הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית".

 שני הספרים שבהם בחר חבר השופטים עניינם הוא הגבורה. ספרו של צביקה גרינגולד הוא סיפור גבורתו של לוחם השריון העומד יחידי מול גלי השריון הסורי. ספרו של גיורא רום הוא סיפור גבורתו של לוחם אווירי. טייס קרב המתמודד מול אימי השבי המצרי, מתגבר על נכותו ושב לפקד תוך שנה על טייסת סקייהוקים במבחנה העליון – מלחמת יום הכיפורים.
 

לא רק שני סיפורי גבורה יש כאן אלא גם סיפורים של מנהיגות. מנהיגות במלחמה, שאין מאתגרת ממנה. בין אם המדובר בטייסים או בצוות של טנקיסטים שהתקבץ בנסיבות הקרב לטנק אחד ולא ידעו שמו של מפקדם עד שהאיר השחר ותם הקרב, - אחד הוא מבחן המנהיגות. היכולת להניע אנשים לפעולה עד להקרבת חייהם, בכוח הדוגמה האישית, המקצועיות וידיעת המטרה. גם על דמות "המפקד שלנו" אמר יצחק שדה את דברו במאמר בשם זה בשנת 1943:
"שלטון המפקד שלנו הוא שלטון הבא מתוך הכרת השורה במפקדה. זהו רצון טוב שנהפך לחוק ולמשמעת. והמפקד צריך באישיותו לגלם את הרעיון שלמענו אנו נלחמים.
למפקד שלנו אין כל זכויות יתר תמורת חובות היתר המוטלות עליו: אחריות גדולה, ובשעת קרב – יתר סיכון".

 

סיפוריהם של צביקה גרינגולד וגיורא רום מתרחשים במלחמת יום הכיפורים. 36 שנה חלפו מאותה מלחמה שהיתה לי, כמו לבני דורי, החוויה המעצבת של חייהם. קו דק עבר במלחמה זו בין הישועה לחידלון. הצירוף של גבורת לוחמים ומנהיגות קרבית, הוא שמתח את הקו הזה. גם לתיעוד ההיסטורי האוטנטי, האישי מאד, של הצלת המדינה ויושביה באוקטובר 1973, תורמים רבות שני הספרים שמצאנו ראויים לפרס.

 

שלושים וארבעה ספרים היו מונחים לפנינו בעת שהתחלנו את עבודתנו כחבר השופטים, לשותפי אלה אני מבקש להודות על עבודה נעימה בצוותא. מרביתם הגדולה ספרים טובים ומעניינים שנכתבו בכישרון ובידענות. כמה מהם אף יהיו מקור הסתמכות חשוב לכל מחקר עתידי של מלחמות ישראל. אבל השיקול שעמד לנגד עינינו היה לא רק התרומה הסגולית של הספר אלא גם מהו המסר שמתן הפרס משדר. כי מתן פרס יצחק שדה אינו יכול להיות אך ורק תוצאה של שפיטה ספרותית והשוואה מקצועית. מתן הפרס הוא מסר. ומסר זה חייב להיות ברוחו של מי שהפרס נושא את שמו – האלוף יצחק שדה. האיש שנתן את המימד המוסרי ללחימתם של היהודים על חירותם.

 

אנו בתקופה שבה האנוכיות, הלוא היא היפוכה של הגבורה, פושה בחברה שלנו ואף זוכה לעידוד תקשורתי. כוונתי לתוכניות הריאליטי המעלות על נס את האנוכיות והעורמה. אנו בתקופה שמנהיגות אמיצה ונותנת דוגמה נדירה מאד בישראל.
 

על כן ראינו לנו כציווי לכיבוד זכרו ומשנתו של יצחק שדה להעניק את הפרס לשני ספרי גבורה ומנהיגות: לכל אחד משני הספרים מצא חבר השופטים נימוקים טובים לבחירתם אותם ישמיעו מיד חברַי לצוות. אבל חובתי היתה לשתף אתכם בשיקול העיקרי והמכריע: שימור האש של מדורת יצחק שדה.