הסכם השלום הישראלי-מצרי עמד במבחנים קשים בשלושת העשורים של קיומו. שתי מלחמות בלבנון ושתי אינתיפאדות פלשתינאיות, לא הביאו לביטולו או להשעייתו. אך לרמה של ברית אסטרטגית ישראלית-מצרית לא הצליח הסכם זה לעלות.

 לברית אסטרטגית ישראלית-מצרית יש צידוק אובייקטיבי. הוא נובע ממפגש אינטרסים קיומיים של שתי המדינות. יציבותו של השלטון החילוני במצרים היא אינטרס ישראלי עליון. שינוי משטר במצרים הוא סיוט אסטרטגי לישראל. ישראל, איננה ולעולם לא תהיה מדינה ערבית. למרות עוצמתה הצבאית, למרות העובדה שהתוצר לנפש שלה גדול פי עשרה ויותר מזה של מצרים, ישראל אינה מתחרה במצרים במעמדה המוביל והבכיר בעולם הערבי. אין ביכולתה ואין ברצונה של ישראל להחליף את מצרים בתפקידיה האיזוריים. עשויה להיות כאן שותפות ללא תחרות. החיזוק הכלכלי והצבאי של כל אחת משתי השותפות, יחזק בהכרח את רעותה.
 

למרבה הצער, הממסד המצרי אינו מעוניין בברית כזו. הממסד הפוליטי, הצבאי והאינטלקטואלי של מצרים טרם הפנים את השינוי שחל באיזור. הממסד הזה חי ונושם את קו ההפרדה האזורי הישן, זה שהפריד בין ישראל מהצד האחד לבין כל מדינות ערב מהצד האחר. זה שנים שקו זה אינו מתקיים. במקומו קיים קו ההפרדה החדש: מצדו האחד איראן ושלוחיה ומצידו האחר כל שאר מדינות האיזור. לאי ההכרה בעובדה כי ישראל ומצרים נמצאות למעשה באותו צד של המתרס האזורי יש שורשים רגשיים עמוקים, בעיקר בקרב הממסד האינטלקטואלי המצרי. ממסד זה, עוצב עוד על-ידי ג'מאל עבד-א-נאצר, הנשיא המצרי שהאמין בכלל-ערביות והוביל את מלחמות העולם הערבי בישראל.
 

אולם אין זו הסיבה הנפשית היחידה המונעת מבכירים וחשובים במצרים מליישם את הצורך האובייקטיבי בברית אסטרטגית עם ישראל. יש במצרים הסבורים כי במצב שבו יש צל של עימות המרחף בקביעות מעל האיזור, יכולה מצרים לשמר טוב יותר את בכורתה מאשר באיזור בו לא יהיה עוד כל זכר לעימות הישראלי-ערבי. עוצמתה הצבאית של מצרים (שנבנתה בשלושה עשורים של סיוע אמריקני נדיב) נחוצה יותר, ומשמעותית יותר באיזור שיש בו מתיחות, מאשר באיזור בו נבחנות המדינות בעיקר על-פי יכולתן ויעילותן הכלכלית. על-פי תפיסה זו, פוגמת יכולתה האסטרטגית של ישראל בבכירותה של מצרים בעולם הערבי. תפיסה מעוותת זו רואה בישראל מתחרה במצרים, במעמדה זה. רק כך אפשר להסביר את המאבק האובססיבי שמובילה מצרים, בהשראתו האישית של שר החוץ שלה לשעבר, עמרו מוסא, כנגד יכולותיה הגרעיניות של ישראל. העובדה שמדיניות העמימות הגרעינית של ישראל מרתיעה את אוייביה של מצרים ולא רק את אוייביה של ישראל קשה מאד לעיכול במערכת הפוליטית והדיפלומטית של מצרים.
 

אני חייב לציין זאת, ושום ישראלי לא יכול להתעלם מכך, שהמשך קיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, שליטתנו בעם הפלשתינאי החי בגדה-המערבית, משמשים תירוץ יעיל בידי מתנגדי ההתקרבות לישראל במצרים. אינני בטוח, שגם אם נעשה את הנחוץ לנו, והוא השגת הסכם עם הפלשתינאים, תשתנה לטובה עמדתם של העויינים אותנו במצרים.
 

כשהשתלט החמאס על עזה ביוני 2007, חשבתי כי הנה יחול מהפך בעמדה המצרית. חשבתי כי התקדים של שלטון "האחים המוסלמים" (בגרסתם הפלשתינאית – החמאס) על גבולה של מצרים יהיה בחזקת "צלצול השכמה" ויביא לשינוי בגישה המצרית.
 

לצערי, זה לא קרה. בשנתיים שחלפו מאז לא טרחה מצרים לחסל את שלטון החמאס בעזה, כפי שהאינטרס המשותף לה, לרשות הפלשתינאית ולישראל אכן חייב. במקום זאת יצאה מצרים מגידרה כדי לפייס בין שלטון החמאס בעזה לבין יתר העולם. מצרים תיווכה בין החמאס לישראל ובעיקר טרחה ללא-גבול כדי להביא פיוס בין החמאס לפתח. לו הושג פיוס כזה הוא היה מרחיק לחלוטין את הסיכוי להסכם ישראלי-פלשתינאי. מבחינתה של מצרים פיוס כזה היה מעניק חיים לשלטון הקיצונים האיסלמים בעזה, לא שם לו קץ.
 

1400 מנהרות פועלות כעת בין מצרים לעזה והכל, הכל עובר בהן. לא רק כסף איראני לחמאס. אבל, בחודשים האחרונים קרה דבר מה. דבר העשוי להשפיע לחיוב, סוף סוף, גם על יחסי מצרים-ישראל. חשיפתה של רשת הריגול והחבלה של חיזבאללה כנגד מצרים זעזעה אולי את תובנת ממשלת מצרים, והמחישה לה היכן עובר קו ההפרדה האיזורי. נגד איזה אוייב משותף צריך לשלב ידיים.
 

הציווי המיידי הוא אסטרטגיה משותפת למצרים, לפלשתינאים ולישראל לסיום שלטון החמאס בעזה. חוסר תפקוד פלשתינאי, הזנחה מצרית, ואדישות ישראלית איפשרו את השתלטות החמאס על עזה. כעת צריכים שלושת הגורמים האשמים באסון הזה לשתף פעולה כדי להביא לחיסול המאחז האיראני על גבול ישראל ומצרים, להביא ישועה כלכלית וחיי חופש למיליון וחצי תושבי עזה. משותפות זו אולי תבנה בעתיד הברית האסטרטגית בין ישראל למצרים.