על השבוע שלפני ראש השנה העיבה בעצב עמוק נפילתו של טייס חיל האוויר אסף רמון בהתרסק מטוסו בתאונה.
 

כאשר אם מאבדת בעל ובן בתוך פחות משבע שנים זו תמיד טרגדיה אנושית מזעזעת. זו מידת סבל בלתי נתפשת.
 

אבל בכל זאת יש משמעות מיוחדת לאסון הזה, החורגת מתחומה של משפחת רמון.

מדובר בבן שבחר ללכת בדרכו של אביו הטייס שקיפח חייו בהתרסק מעבורת החלל. אסף רמון בחר בדרך השליחות והסיכון. והבוחר בדרכו בוחר בגורלו. נפילת הבן בדרך בה הלך אביו ממחישה למי ששכח את המחיר שאנו צריכים לשלם, בכדי להיות חזקים ובלתי מנוצחים כי אין לנו חיים כאן בלא העוצמה ואיכותה.
 

מי שתישא את הכאב הנורא ביותר היא רונה רמון. בבחירה הקשה מנשוא בין שמירת מה שנותר לה לבין הנאמנות למה שאילן רמון האמין בו, היא בחרה באפשרות הקשה.
 

פעמים רבות פנו אלי חברים וגם אזרחים שלא הכרתי, כי אעזור להם לשבץ את בנם ביחידה המובחרת בה הם שירתו. תמיד חששתי להתערב בגורל, שעלול גם להיות טראגי. אך הכריעה אצלי הגאווה באנשים האלה שמבקשים ממני את הדבר הכי בלתי אנוכי שאפשר לבקש.
 

השנה החדשה, תבוא עלינו, כך אנו מקווים, לטובה. אך היא תהיה שנה של החלטות. להחלטות האלה אין די בתבונה מדינית. נחוצה לנו גם הרוחַ, הרוח של אילן ואסף רמון.

 

 

                                                     שנה טובה לכם קוראי "פרשת השבוע",
 

                                                             אפרים סנה