נאומו של נתניהו לא היווה את פרשת השבוע שחלף.

 

לא היה בו חזון ולא היתה בו תקווה. אין לזלזל בדברים שאמר על "המדינה הפלשתינאית המפורזת". עצם הגיית המילים האלה יש בהן משום קביעת תקדים, שבירת טאבו, שעוד תהיינה להן השלכות בעתיד. נתניהו איבד את בתולי ההתנכרות לפיתרון שתי המדינות. אולם דברים אלה, כפי שנובע מניתוח שאר דבריו, לא נועדו אלא לרצות את ארצות-הברית ולהפחית את לחציה. נתניהו מסרב להקפיא את ההתנחלויות, כדרישתו הנחרצת של הנשיא אובמה. הוא שב ומשתמש בנימוק השקרי של "ריבוי טבעי". אבל מזה חמישה חודשים יש דייר חדש בבית-הלבן שאינו קונה עוד את הסיפורים האלה. תקופת קריצת העין הסתיימה. באשר למשא ומתן עם הפלשתינאים, הרי שם בנה ראש הממשלה מבנה של דרישות וקביעות ההופך כל משא ומתן למיותר. את הדרישות הישראליות, מוצדקות ברובן, הוא הפך לתנאים מוקדמים לעצם פתיחתו של המשא ומתן. על הדרישות הפלשתינאיות הוא השיב מלכתחילה בשלילה מוחלטת. על מה נשאר, איפוא, לשאת ולתת? בכל מו"מ באים הצדדים עם דרישותיהם, יושבים לשולחן, ובסוף מגיעים לפשרות. הפשרה העומדת בבסיס הסכם הקבע העתידי היא שכל צד מוותר על משהו אחד היקר ללבו, ושבסתר לבו כבר ויתר עליו. הפלשתינאים יוותרו על שיבה לתחומי ישראל, הישראלים יוותרו על ירושלים המזרחית (ועל 270 אלף הפלשתינאים הגרים בה). אם הפשרה נפסלת לפני המשא ומתן, אין בו טעם. אם אין משא ומתן, ולא יהיו צעדים בשטח שירככו את העדרו, העימות בין ישראל לארצות-הברית הוא שאלה של שבועות, לא של חודשים רבים.
 

פרשת השבוע האמיתית, זו המתרחשת בערי איראן, טרם הסתיימה בעודי כותב שורות אלה.
16 שנים אמרתי כי הפיתרון האמיתי לאיום האיראני מצוי בידו של העם האיראני. יש אמנם להכין אופציה צבאית אך בשאיפה שלא להשתמש בה. יש להפעיל סנקציות על המשטר, כדי להקשות עליו למשול בעם האיראני, עד אשר יקח גורלו בידיו.
 

השבוע זה החל לקרות. המועמד שהפסיד, נור מוסאווי, לא היה מועמד החלומות של העם האיראני. אבל מתוך ארבעת המועמדים שאושרו על-ידי משטר האייתולות עצמו, הוא היה המתון ביותר, הנאור ביותר והמנוגד ביותר לאחמדינג'אד. על כן הוא גרף אליו את תמיכת הצעירים, הסטודנטים והנשים, וכמסתבר את תמיכתן של שכבות נוספות בעם. הם אימצו אותו ולא הוא אימץ אותם. מחאת מאות האלפים הגודשים את רחובות טהראן הוכיחה מה עזה ההתנגדות העממית לעריצות הדתית.
 

לאן זה מוביל? משמרות המהפכה, קנאי הדת, לא ימסרו את השלטון מרצונם, רק כהיענות לעם או לבחירות חוזרות אם תהיינה. הם יפעילו כוח, אם ההפגנות לא תפסקנה. במאזן הכוח יש עדיפות ברורה למשמרות המהפכה, למשטרת הצניעות הברוטאלית ה"בסיג'", לשירותים החשאיים. רק הצבא, אם יצטרף לאופוזיציה, יכול לשנות את המאזן. יש לזכור את המתח המובנה בין הצבא לבין משמרות המהפכה. אם זה לא יקרה, יגבר הדיכוי האלים. אבל, אין זה סופה של המהפכה.
המאורעות של הימים האלה חושפים שני דברים: מהו אופיו האמיתי של המשטר וכמה גדול הפוטנציאל המהפכני של העם האיראני.

 

הדמוקרטיות המערביות וארה"ב בראשן תעמדנה בפני ברירה חדה – לתמוך במשטר על-ידי המשך הדיאלוג עמו, או לבודד את המשטר ולהפעיל נגדו סנקציות שתחשנה את נפילתו. אבדה למערב אופציית הניטרליות והגיעה שעת המבחן.

                                                              אפרים סנה