מאת אפרים סנה

בנובמבר 2006 אכן פרץ העימות בין פתח לחמאס בעזה. ביוני 2007 השתלט חמאס על עזה בכוח הזרוע, באלימות אכזרית המאפיינת אותו. עד אז לא עשתה ישראל כמעט דבר שהיה עשוי להטות את יחסי הכוחות הפנימיים בעזה ולמנוע את השתלטות חמאס. כל משאלות עבאס הושבו ריקם.

בדיונים במערכת הביטחון הייתי היחיד שדרש לנצל את המנופים החשובים שהיו בידינו כדי למנוע את השתלטות חמאס על עזה. הסברתי, כי איננו יכולים להיות אדישים לשאלה מי ישלוט בעזה. אבל במערכת השלטונית שלנו היתה אדישות לתוצאות העימות בקרב הפלשתינאים, חוסר אכפתיות.

נכון, לא היינו הגורם היחיד שהשפיע במעשה או במחדל על מה שקרה בעזה. השפיעו גם המצרים, שאיפשרו את הברחות הענק של נשק וכסף לחמאס; פתח, שלא השכיל להתאחד; הקהילה הבינלאומית, שלא לחצה על שום צד לעשות את מה שנחוץ. אבל הנזק האסטרטגי האמיתי נגרם לישראל. הוקם בסיס תוקפנות איראני שלושה קילומטרים משדרות, שמונה קילומטרים מאשקלון, ובהסכם הרגיעה השלימה ממשלת ישראל למעשה עם קיומו.

כיום אנו נמצאים במצב דומה. שוב יש עימות פלשתיני פנימי מעבר לפינה. גם העיתוי ידוע: ב-9 בינואר 2009 תפקע השנה הרביעית לכהונה של עבאס כנשיא הרשות.

למצב הזה יש שתי פרשנויות. האחת - של עבאס עצמו, הגורס, כי יש לאחד את הבחירות לנשיאות עם הבחירות לפרלמנט בינואר 2010. המשמעות היא הארכת כהונתו בשנה נוספת.

הפרשנות השנייה - של חמאס, היא, כי מחצות הלילה של 8 בינואר עבאס לא יהיה עוד נשיא הרשות, וכל סמכויותיו יתבטלו. חמאס גם מבטיח לפעול בהתאם, הבטחה שעלולות להיות לה השלכות אלימות בשטח, גם בגדה המערבית.

ההכרעה בין שתי הפרשנויות לא תהיה הכרעה משפטית; היא תהיה הכרעה פוליטית, אולי אפילו כוחנית. גם הפעם יכולה ישראל להשפיע על תוצאות העימות בינואר. גם הפעם אין היא המשפיעה היחידה. עמדת המדינות הערביות המתונות והקהילה הבינלאומית עשויה לבצר את הלגיטימיות הפוליטית של עבאס ושלטונו. פעולתן עשויה לחזק אותו ואת ממשלת סלאם פיאד.

הדבר החיובי היחיד שעשתה עד כה הממשלה הוא, שאיפשרה לגנרל האמריקאי דייטון להכשיר ולפרוס בצפון הגדה את כוחות "הביטחון הלאומי", הנאמן לעבאס ופיאד. אולם בכך אין די. יש לעשות מאמץ להרחיב את מסגרת הכוח הזה עד סוף השנה ולאפשר את פריסתו באזורים נוספים בגדה המערבית.

כמו כן יש להגמיש את התנאים להקמת אזורי תעשייה בגדה, להקל עוד יותר את התנועה שם, כולל על ידי קיצור זמן ההמתנה במחסומים. יש להגדיל את מספר העובדים מהגדה בישראל בלי (כפי שמתוכנן כיום) להטיל מס עונשין על מי שמעסיק אותם. יש לשחרר מהכלא את מרואן ברגותי.

והחשוב מכל, יש לבוא למפגש הבינלאומי המתוכנן במצרים, שאותו יזמה ארצות הברית לקראת סיום כהונת הנשיא בוש, עם הסכם מסגרת כללי, שיעגן את פתרון שתי המדינות וייתן לו תוקף מחייב.

צעדים אלה ואחרים עשויים לחזק את המתונים ולסייע לניצחונם בעימות אפשרי בתחילת 2009. יש לישראל אינטרס מובהק למנוע את התחזקות חמאס, וודאי את השתלטותו על הגדה המערבית. אסור לחזור על המחדל שלנו בעזה.

הגישה שוות הנפש למתרחש אצל הפלשתינאים אינה נובעת מאדישות. היא נובעת מאי רצון להגיע להסכם עם הפלשתינאים ולשלם את מחירו. היא נובעת מהידיעה, שפרטנר מתון וחזק יגיע להסכם אתנו, ולכן עדיף פרטנר מתון חלש, או אפילו יריב קיצוני חזק - העיקר שלא יהיה הסכם. הגישה הזאת הובילה אותנו למצב שבו אנו תקועים עם עזה החמאסית. הגיע הזמן להפיק את הלקח.