מדינת ישראל חיה בסביבה אסטרטגית שנהיית גרועה יותר, מול איומים שנהיים חמורים יותר ובאים מרחוק יותר. רשת הביטחון החברתית שנבנתה בעשורים הראשונים של קיום המדינה מתוך ערכים של תנועת העבודה, הולכת ונפרמת דווקא כשהחברה הישראלית נהיית מבוגרת יותר (כמו בכל העולם המערבי). לעומת זאת הכלכלה הישראלית מתחזקת, וישראל נמצאת במקום ה-16 בעולם בהכנסה לאומית לנפש המשוקללת בכוח הקניה.
 

לעומת מקום נכבד זה בהכנסה, ישראל במקום ה-39 בעולם בהישגי החינוך, ובמקום ה-28 במיטות בתי חולים לנפש. מספרים אלה מצביעים על הפגם היסודי במדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל: פירות הצמיחה אינם מופנים לרווחת האזרח, לחינוכו, לבריאותו, לביטחונו. הם נחלת השכבה שהכנסתה גבוהה ביותר, וכך מתרחב הפער החברתי.
 

תפיסת העולם הכלכלית שאותה מיישמים פקידי האוצר, ושרי האוצר מגבים אותה, דוגלת בקנאות דתית ממש בהקטנת הוצאות הממשלה. הוצאות הממשלה מהן? בריאות, חינוך, ביטחון וכו'. תפיסת עולם זו הביאה לשתי חקיקות: האחת הרפורמה במס בשנת 2005 שכאמור ויתרה לעשירון העליון על מיליארדים רבים של מס; השניה  - הגבלה של הגידול השנתי בתקציב המדינה לכדי אחוז אחד, שהועלה בינתיים ל-1.7%. בהחלטה אחרת אימצה הממשלה את "אמנת מסטריכט" של האיחוד האירופי האוסרת על גירעון תקציבי של יותר מ-3% מן התקציב. בפועל אין גירעון תקציבי בישראל אלא להיפך – עודף הכנסות, העומד כרגע על שני מיליארד שקל לפחות למחצית הראשונה של 2008. לעומת זאת אחדות ממדינות אירופה הדשנות וחסרות האויבים מגיעות לסף שלושת האחוזים ואף עוברות אותו.
 

אז מאיפה יהיה כסף גם לערכות מגן וגם לתרופות חדישות וחיוניות? להלן תשובתי:

1. את הגידול בתקציב יש להצמיד לצמיחה הצפויה במשק. הצמיחה הצפויה בשנת 2009 היא כ-3%. גם אם מוסיפים עוד אחוז אחד לגידול התקציב הרי יש עוד 3 מיליארד שקל.