פרשת השבוע, החמרת הלחימה בגזרת עזה, נמצאת עדיין בהתרחשותה. מטחי הרקטות על שדרות והנגב המערבי, הירי על אשקלון, הם עליית מדרגה מתוכננת על-ידי החמאס. זו פעולת תגובה על סיכול מוצלח במיוחד של פיגוע ראווה, שלולי חיסול מבצעיו ביום רביעי בבוקר היה גובה מאיתנו מחיר יקר. חשוב לציין עובדה זו כי יש תחושה שצה"ל אינו פועל די, וזה אינו נכון.

עם זאת התסכול אצלנו רב, שכן ירי הרקטות אינו נפסק למרות הפעולות ההתקפיות המוצלחות של צה"ל, וטווח הרקטות הורחב וכולל את אשקלון. במצבי תסכול ומבוכה עולים תמיד רעיונות סרק, תבוסניים והרפתקנים גם יחד. על כן חשוב לומר בבהירות מה אפשרי ומה נחוץ לעשות.

קודם כל – מה לא לעשות.
• לא להשתעשע ברעיונות של "הודנה" ו"רגיעה" עם החמאס. זה רעיון מפתה בטווח הקצר, מסוכן ביותר בטווח הארוך. הפסקת אש תאפשר לחמאס להמשיך את התעצמותו ולבסס את שלטונו בעזה. המטרה שלנו אינה הפסקת הקסאמים אלא הפסקת שלטון החמאס בעזה. כשנאלץ אחר כך לפעול בעזה יהיה המחיר גבוה בהרבה.

• לא לצאת למבצע רחב היקף בעזה מבלי שהוגדרו יעדיו הסופיים ומבלי שאנו יודעים איך אנו יוצאים ממנו לאחר השגת יעדיו. במילים אחרות איך לא חוזרים על שגיאות מלחמת לבנון השנייה.

מה כן לעשות?
אין מנוס משבירת כוחו הצבאי של החמאס בעזה. אין לאפשר לאיראן לקיים בסיס קדומני שלה, נוסח דרום-לבנון, בפאתי שדרות ובמרחק קילומטרים ספורים מאשקלון.
אבל, אין לעשות זאת לפני שהבטחנו מראש למי "מוסרים את המפתחות" בגמר המשימה הזו. במילים אחרות לא לחזור על שגיאת הנסיגות החד-צדדיות. יש לזכור – החמאס שולט בעזה הודות לעוצמתו הצבאית ולמשטר הדיכוי שלו. הוא אינו פופולרי בעזה. בכל הסקרים, התמיכה בו היא פחות מ-20%. ראש "ממשלתו", אסמעיל הניה, מקבל בסקרי דעת קהל אחוזי תמיכה קטנים בהרבה מאלה של מרוואן ברגותי, או אבו-מאזן.

יש עוד דבר חשוב שיש לעשותו, הוא חיוני לשינוי המציאות בעזה, ומעטים מאד מבינים אותו. כוונתי לנושא הכלכלי. מיליון וחצי תושבי עזה מתקיימים על עשרה שקלים ליום בממוצע. מי שלא ישלוט בעזה לא יוכל למנוע טרור אם לא יהיה לתושביה מה לאכול. מדינות העולם בכלל, ומדינות ערב העשירות (100 דולר לחבית נפט!) בפרט, מצקצקות בלשונן על סבל הפלשתינאים בעזה ואינן עושות דבר אמיתי להקל עליו.

יש צורך בתוכנית פיתוח כלכלי בעזה, שתופעל אך ורק אחרי סילוק שלטון החמאס. ישנם פרויקטים רבים בתחומי התחבורה, האנרגיה, הבינוי והתעשיה שלחברות פרטיות כדאי להקים אותם על בסיס עסקי. לחסרי הבנה, אני יודע, הדברים נראים הזויים. מה לנו לדבר על תעסוקה בעזה כאשר טילי גראד נופלים באשקלון? אבל מי שדואג ברצינות לשינוי המציאות ואינו מסתפק בסיסמאות פופוליסטיות חייב לטפל בשורשי הבעיה. מי שמכיר את הדברים לעומק יודע שאין לשנות את המציאות הצבאית והפוליטית בעזה ללא שינוי המציאות הכלכלית. זה באינטרס הביטחוני של ישראל.

ועוד הערה יסודית אחת, גם היא לא מובנת לרבים. אין תבוסה צבאית לחמאס בלא תבוסה מדינית. תבוסה מדינית היא השגת הסכם במשא ומתן המתנהל בין ישראל לבין הנהגת הרשות הפלשתינאית. אין בו טעם אם לא יישבר כוחו הצבאי של החמאס. אין טעם בשבירת כוחו הצבאי של החמאס, שיש לו מחיר בקורבנות שלנו, אם לא יהיה הסכם מדיני. הדברים תלויים זה בזה.

שבת שלום,

אפרים סנה

פרשת השבוע	הדפס

פרשת השבוע - 29.2.2008 פרשת השבוע, החמרת הלחימה בגזרת עזה, נמצאת עדיין בהתרחשותה. מטחי הרקטות על שדרות והנגב המערבי, הירי על אשקלון, הם עליית מדרגה מתוכננת על-ידי החמאס. זו פעולת תגובה על סיכול מוצלח במיוחד של פיגוע ראווה, שלולי חיסול מבצעיו ביום רביעי בבוקר היה גובה מאיתנו מחיר יקר. חשוב לציין עובדה זו כי יש תחושה שצה"ל אינו פועל די, וזה אינו נכון. עם זאת התסכול אצלנו רב, שכן ירי הרקטות אינו נפסק למרות הפעולות ההתקפיות המוצלחות של צה"ל, וטווח הרקטות הורחב וכולל את אשקלון. במצבי תסכול ומבוכה עולים תמיד רעיונות סרק, תבוסניים והרפתקנים גם יחד. על כן חשוב לומר בבהירות מה אפשרי ומה נחוץ לעשות. קודם כל – מה לא לעשות. • לא להשתעשע ברעיונות של "הודנה" ו"רגיעה" עם החמאס. זה רעיון מפתה בטווח הקצר, מסוכן ביותר בטווח הארוך. הפסקת אש תאפשר לחמאס להמשיך את התעצמותו ולבסס את שלטונו בעזה. המטרה שלנו אינה הפסקת הקסאמים אלא הפסקת שלטון החמאס בעזה. כשנאלץ אחר כך לפעול בעזה יהיה המחיר גבוה בהרבה. • לא לצאת למבצע רחב היקף בעזה מבלי שהוגדרו יעדיו הסופיים ומבלי שאנו יודעים איך אנו יוצאים ממנו לאחר השגת יעדיו. במילים אחרות איך לא חוזרים על שגיאות מלחמת לבנון השנייה. מה כן לעשות? אין מנוס משבירת כוחו הצבאי של החמאס בעזה. אין לאפשר לאיראן לקיים בסיס קדומני שלה, נוסח דרום-לבנון, בפאתי שדרות ובמרחק קילומטרים ספורים מאשקלון. אבל, אין לעשות זאת לפני שהבטחנו מראש למי "מוסרים את המפתחות" בגמר המשימה הזו. במילים אחרות לא לחזור על שגיאת הנסיגות החד-צדדיות. יש לזכור – החמאס שולט בעזה הודות לעוצמתו הצבאית ולמשטר הדיכוי שלו. הוא אינו פופולרי בעזה. בכל הסקרים, התמיכה בו היא פחות מ-20%. ראש "ממשלתו", אסמעיל הניה, מקבל בסקרי דעת קהל אחוזי תמיכה קטנים בהרבה מאלה של מרוואן ברגותי, או אבו-מאזן. יש עוד דבר חשוב שיש לעשותו, הוא חיוני לשינוי המציאות בעזה, ומעטים מאד מבינים אותו. כוונתי לנושא הכלכלי. מיליון וחצי תושבי עזה מתקיימים על עשרה שקלים ליום בממוצע. מי שלא ישלוט בעזה לא יוכל למנוע טרור אם לא יהיה לתושביה מה לאכול. מדינות העולם בכלל, ומדינות ערב העשירות (100 דולר לחבית נפט!) בפרט, מצקצקות בלשונן על סבל הפלשתינאים בעזה ואינן עושות דבר אמיתי להקל עליו. יש צורך בתוכנית פיתוח כלכלי בעזה, שתופעל אך ורק אחרי סילוק שלטון החמאס. ישנם פרויקטים רבים בתחומי התחבורה, האנרגיה, הבינוי והתעשיה שלחברות פרטיות כדאי להקים אותם על בסיס עסקי. לחסרי הבנה, אני יודע, הדברים נראים הזויים. מה לנו לדבר על תעסוקה בעזה כאשר טילי גראד נופלים באשקלון? אבל מי שדואג ברצינות לשינוי המציאות ואינו מסתפק בסיסמאות פופוליסטיות חייב לטפל בשורשי הבעיה. מי שמכיר את הדברים לעומק יודע שאין לשנות את המציאות הצבאית והפוליטית בעזה ללא שינוי המציאות הכלכלית. זה באינטרס הביטחוני של ישראל. ועוד הערה יסודית אחת, גם היא לא מובנת לרבים. אין תבוסה צבאית לחמאס בלא תבוסה מדינית. תבוסה מדינית היא השגת הסכם במשא ומתן המתנהל בין ישראל לבין הנהגת הרשות הפלשתינאית. אין בו טעם אם לא יישבר כוחו הצבאי של החמאס. אין טעם בשבירת כוחו הצבאי של החמאס, שיש לו מחיר בקורבנות שלנו, אם לא יהיה הסכם מדיני. הדברים תלויים זה בזה. שבת שלום, אפרים סנה 3/14/2008 http://www.sneh.org.il/ ד``ר אפרים סנה