אין ספק, פרשת השבוע היא ביקורו של נשיא ארה"ב בוש בישראל וברשות הפלשתינאית. זו פרשת השבוע לא בגלל הפקקים המעצבנים בירושלים, הטכסים, ארוחות הערב, והמריבות הפרובינציאליות מי הוזמן אליהן ומי לא.
 

חשיבות הביקור עבורנו הישראלים היא בכך, שבא נשיא מעצמת העל היחידה בעולם, ומזכיר לנו ולפלשתינאים כמה חשוב ודחוף לפתור את הסכסוך בינינו. על-פי התגובות הציניות והלגלגניות בתקשורת אפשר היה לחשוב כי מדובר בבעיה של בוש ולא בבעיה שלנו. לחליפין אפשר לראות בבוש ובקונדוליזה רייס זוג נודניקים שמאיץ בנו לעסוק באיזה נושא שולי שבעצם אינו חשוב לאף אחד.
 

בשנת 2007 לא בוצע בתחום ישראל אף פיגוע התאבדות אחד. זו הצלחה מרשימה של צה"ל ושל השב"כ. אך השקט המבורך הזה מסתיר את התהליכים האסוניים המתרחשים בינתיים, ויוצר בציבור תחושה מדומה של שאננות. כעת "רק" שלושים אלף תושבי עוטף עזה ושדרות משלמים בפועל את מחיר הסכסוך. חייהם אינם חיים אך שאר תושבי ישראל, שבעה מיליון, אינם חשים בכך. בהעדר פיתרון מוסכם, בהמשך הכיבוש שלנו בגדה-המערבית, בהתחזקות הצבאית של שלטון החמאס בעזה, מתקדמות אל התממשותן שתי התפתחויות רעות.

 

האחת – כישלון הניסיונות להביא לפיתרון של שתי מדינות לשני העמים, מחזק את התכנות המצב של מדינה אחת לשני עמים. במדינה דו-לאומית בין הירדן והים חיים נכון להיום 54% יהודים ו-46% ערבים. אם יתייאשו הפלשתינאים מהקמת מדינה משלהם, הם יבקשו שיוויון זכויות במדינה משותפת. מתרבים כיום הקולות בעולם שקוראים לכך. זה קץ החלום הציוני, מתכון למדינה דמוית לבנון שאין ההרג ההדדי חדל בה, אלא לתקופות קצרות.
 

האפשרות השניה היא שבשל כישלון ההנהגה הפלשתינאית הקיימת להביא להקמתה של מדינה עצמאית תוך הדברות ושיתוף עם ישראל, תתחזק גם בגדה-המערבית השפעת החמאס ושאר הקיצוניים. בתהליך שיימשך שנים מעטות ישלוט החמאס בכל שטחי הרשות וינהל משם את מלחמת הטרור והרקטות. המציאות הקיימת היום בשדרות תשרור בעפולה, בכפר-סבא ובפתח-תקוה. עד כמה קשה ההתמודדות הצבאית עם הטרור הזה אנו למדים כבר היום.
 

משתי אלטרנטיבות רעות אלה מבקש להציל אותנו "הנודניק" מוושינגטון. בסופו של דבר, ארצות הברית יכולה להאיץ בצדדים, לסייע, אך היא אינה יכולה להחליף אותם סביב שולחן המו"מ. רק רצון פוליטי בשני הצדדים עשוי להביא למו"מ שבסופו הסכם. הסכם שלפי מיטב ידיעתי רבת השנים את הסכסוך, בהחלט ניתן להשגה. רצון פוליטי כזה הוא המחזק את יכולת הביצוע. בשני הצדדים אין היום "מנהיג חזק", אבל מי שיוביל את המו"מ בנחישות, תוך התעלמות מהספקנים המקצועים ומהפרשנים הציניים, הוא בסופו של תהליך גם ייצא מחוזק פוליטית, עם יכולות לבצע. המבחן האמיתי הוא של השבועות הקרובים ממש.
 
 

 

                                                                   שבת שלום,