ועידת אנאפוליס היא האירוע המדיני החשוב ביותר של שנת 2007. היא הצליחה למרות כל הספקנים, המלגלגים, והניסיונות של אוייבי השלום לחבל בה. הודות לפעולתם של שרות הביטחון הכללי ושל צה"ל לא הצליחו ארגוני הטרור לבצע שום פיגוע משמעותי, אשר תכננו.
 

בשלושה דברים הצליחה הוועידה. היא נפתחה בהצהרה משותפת ישראלית-פלשתינאית. אמנם לא היו בה קווי מתאר להסכם הקבע אך היתה בהם מחוייבות נחושה לפתוח במו"מ רציני.
 

העולם הערבי, כולל סעודיה ואפילו סוריה, התייצב לוועידה בדרג בכיר. זו הבעת תמיכה איזורית בהסדר שלום עם ישראל, גיבוי ערבי לאבו-מאזן.
 

בסיום הוועידה הושק רשמית המשא ומתן על הסדר הקבע, נקבע לו זמן תחילה קרוב (דצמבר 2007) ותאריך יעד לסיום, בעוד כ-13 חודש. יעד שאפתני, אך לא בלתי אפשרי. 

מה דרוש להצלחת המו"מ? יותר מכל – אומץ פוליטי. האומץ הנדרש כדי להסכים על שני דברים, שלכל צד קשה לקבל אחד מהם, ולשניהם קשה לקבל את הדבר השלישי:
1. לא תהיה שיבת פליטים פלשתינאים לתחומי מדינת ישראל.
2. בירושלים תהיינה שתי בירות.
3. למקומות הקדושים ימצא הסדר דתי ולא הסדר פוליטי.

 

יהיה מובן יותר לציבור הישראלי לקבל את הוויתור הנדרש ממנו אם יוזכרו לו על-ידי מנהיגיו ארבע אמיתות הידועות לו:
 

המשך השליטה הישראלית בירושלים המזרחית פירושה צירוף של 250 אלף פלשתינאים למדינת ישראל. ואנו הלא מתנגדים ל"זכות השיבה" מטעמים ידועים.
 

בפועל, אין אחדות בין ירושלים היהודית לירושלים הערבית. איננו פוקדים את שכונותיה ואיננו ששים לפתח אותן ולתת להן שירותים ראויים.
 

ממשלת שרון-נתניהו כבר חילקה את ירושלים בכך שהחליטה לבנות את חומת ההפרדה בתוך ירושלים ולא לאורך גבולה המוניציפאלי. בכך הוציאה כבר הממשלה מתחום העיר אלפי דונמים של קרקע וכחמישים אלף פלשתינאים. עקרון אחדות העיר כבר נשבר, בהסכמת כל שרי הימין.
 

כאשר אבותינו ואבות-אבותינו התפללו בגולה לירושלים, ואמרו בחרדת קודש "ולציון עירך ברחמים תשוב", הם לא התכוונו לא לוולג'ה, לא לג'בל מוכבר ולא למחנה הפליטים שועפת. אין שום קדושה וזיקה היסטורית יהודית לשכונות הערביות של ירושלים.
 

מה חשוב להבטיח בירושלים? את אחיזתינו במקומות הקדושים לנו, את צירוף השכונות הישראליות הסמוכות לעיר לשם יצירת העיר היהודית הגדולה בעולם, להבטיח את הפיתוח הכלכלי, התרבותי, והמנהלי של העיר על מנת שתהיה בירה ציונית לישראל, מוכרת על-ידי העולם כולו, סיפור הצלחה מכל היבט אפשרי.
 

ארוכה, נפתלת ומלאת סיבוכים תהיה דרכו של המשא ומתן עם הפלשתינאים. אך כל דרך אחרת מובילה לעוד מאה שנות מלחמה, למדינה אחת לשני העמים.
 

היום מלאו 60 שנה להצהרת האומות המאוחדות על הקמת שתי מדינות לעמי ארץ-ישראל. אזכיר כאן את אבא זכרונו לברכה, משה סנה, שעמד בשנת 1947 בראש הפעולה המדינית באירופה שהביאה להחלטה זו.
אותה החלטת האו"מ נתנה לנו 56 אחוזים מארץ-ישראל ולמדינה הפלשתינאית 44 אחוזים. כאשר נסיים את הסכם הקבע יהיו בידינו 78 אחוזים מהארץ ולפלשתינאים 22 אחוזים. לאחר שישים שנה, לאחר שבע מלחמות ושתי אינתיפאדות, ההסכם הוא ניצחונה האמיתי של הציונות.
 
 

                                                                   שבת שלום,

                                                                                 אפרים סנה