אני מצרף לעיונך את הנוסח העברי של מאמר שפרסמתי לאחרונה בעיתון "וושינגטון פוסט" בנושא ועידת השלום. 

                                                                                 אפרים סנה

 

 ועידת הסתיו אותה יזם הנשיא בוש עשויה להיות אבן דרך חשובה בדרך לשלום במזה"ת - אם תצליח. אך היא יכולה להיות אבן המצבה של התהליך אם תכשל. מה שיעשה את ההבדל בין הצלחה לכישלון של ועידה זו היא ההכנה, הפיכתה של הוועידה לאירוע שמגיעים אליו עם יעדים מוגדרים ומשימות מוגדרות ויוצאים ממנו עם תכנית פעולה שבה יודע כל משתתף מהו התפקיד שלו הוא מחוייב.

 

הצדדים שיוזמנו על-ידי הנשיא צריכים לבוא עם שיעורי בית מוכנים, לא עם נאומים טובים שופעי הבטחות.
 

הפלשתינאים והישראלים צריכים לבוא עם שורה של עקרונות להסדר-הקבע, שביחד יציעו מתאר של ההסכם, ללא פרטים עדיין.
 

ההנחה המקובלת אומרת שההנהגות של שני העמים אינן מסוגלות עדיין לשווק את ההסכם לעמיהן. זה לא כך. שני העמים חכמים יותר ממנהיגיהם. הישראלים שמדירים רגליהם מהשכונות הפלשתינאיות בירושלים יודעים כי "ירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראל" זו סיסמה שאינה מיושמת כבר היום. החומה שהוקמה בירושלים כבר הוציאה מתחום העיר 50 אלף פלשתינאים.
 

הפלשתינאים יודעים כי הפליטים לא ישובו לחיפה וצפת, ולשאר הכפרים והערים שבהם חיו אבותיהם לפני 1948. אתוס השיבה שימש תירוץ להחזיקם במחנות פליטים כמעט 60 שנה.
 

התנאי להסכם-קבע הוא שכל צד מוותר על אתוס לאומי אחד: הישראלים על השליטה בכל ירושלים המאוחדת, הפלשתינאים על שיבת הפליטים לתחומי מדינת ישראל. כל סקר שייעשה בין ישראלים ופלשתינאים יגלה כמה כל עם  מוכן לוויתור על אתוס תמורת הסכם שלום שיסיים את הסכסוך.

 

הישראלים והפלשתינאים צריכים להגיע לוועידה עם דו"ח ביניים של ביצוע הסדרי הביטחון בגדה המערבית: כיצד מצייתים המבוקשים לתנאי ההסדר, איך פועלים כוחות הביטחון הפלשתינאים לשמירת חוק וסדר, עד כמה הוקלה תנועת הפלשתינאים בכבישים.
 

המדינות התורמות חייבות לבוא לוועידה הזו עם מחויבויות מוגדרות של פרוייקטים עליהם התחייבו, או כל סיוע אחר שהם מתחייבים להגיש לממשלתו של פיאד. מדינות ערביות, בעיקר אלה הנהנות ממחירי הנפט חייבות להכלל בין המדינות התורמות. סולידריות עם העם הפלשתינאי אינה מוגבלת לרטוריקה צדקנית ולשידורים בתחנת אל-ג'זירה.

 

אם כרטיס הכניסה יכלול גם תלוש ביקורת של ביצוע שיעורי הבית הרי היא השיגה הישגים בטרם התכנסה ממש. אבל - חשובה מאד התוצרת של הוועידה לגבי העתיד. על כן הוועידה צריכה לייצר את הדברים הבאים:
תמיכה בעקרונות הסדר הקבע כפי שהוסכמו על-ידי שני הצדדים.
קביעת לוח זמנים ריאלי (18-24 חודש) להשלמת המו"מ על פרטי הסדר הקבע.
תכנית כלכלית אינטגרטיבית לגדה המערבית שתכלול את התחייבויות המדינות התורמות ושתובל על-ידי טוני בלייר,שליחו החדש של הקוורטט למזרח התיכון.
אישור תוכנית ביטחונית לרפורמה בכוחות הביטחון הפלשתינאים תחת הגנרל דייטון.
תכנית מרשל לשיקום כלכלי של עזה. תכנית זו שגם היא צריכה להתבסס בעיקר על השקעות המגזר הפרטי בתעשיה ובתיירות תהיה תכנית שתכליתה להפוך את עזה ל"דובאי על חוף הים התיכון", תוך ניצול הפוטנציאל של המקום, כולל מאגר הגז הטבעי הסמוך לחופיו. אבל ביצוע התוכניות יהיה מושהה, עד אשר תוחזר לעזה שליטתה של הממשלה המרכזית בראשות סלאם פיאד. במילים אחרות עד לאחר שיאבד ארגון הטרור חמאס את אחיזתו ברצועה.

 

רבים מחזרים אחרי סעודיה שתשתתף בוועידה זו. אם כוונת השתתפותה היא לשדל את תנועת הפת"ח וראשה עבאס לשוב ולהתפייס עם החמאס עדיף שתשאר המשלחת הזו בריאד. החמאס, בהנתן אופיו הדתי-קיצוני והטרוריסטי אינו שותף לעשיית שלום אלא  מחבל בה.  אם סעודיה מתכוונת למלא תפקיד בחיזוק ממשלת פיאד ולקדם את רעיונותיה להסדר, הרי השתתפותה חשובה מאד.
 

לא הנשיא בוש יוזם הוועידה ולא הצדדים שהם נשוא הסכסוך וקרבנו,  יכולים להרשות לעצמם ועידה חלולה, מתסכלת. ועידות כאלה הולידו בעבר סיבוב נוסף של אלימות והרס.כשלון ועידה זו יביא להשתלטות חמאס גם בגדה המערבית. הכנה טובה של הוועידה, מבחינת מה יקדם לה ומה תהיינה תוצאותיה, ימנע כישלון ויבטיח הצלחה.