סיפורי הגבורה של המלחמה, שחלקם נחשף לציבור כולו באמצעות הענקת העיטורים זקפו את גבה של אומה שלמה. הטוב, היפה והאמיץ שבעם שלנו התגלה לנו שוב. דור חדש, מרביתו נולד לאחר מלחמת יום הכיפורים, אינו נופל בערכי האומץ ובנכונות להקרבה מכל קודמיו.
 

בלט שיעורם הגבוה של יוצאי חבר העמים מבין מקבלי הצל"שים והעיטורים, למעלה מרבע, 9 מבין שלושים וחמישה.
 

שלוש משמעויות יש לעובדה זו. האחת - צה"ל הוכיח את עצמו שוב כאינטגרטור האמיתי והחזק של החברה הישראלית, הארגון שבו האמיץ והמצטיין זוכה להערכה בלא סממני אפליה וגזענות הרווחים בחברה האזרחית.
 

השניה - הבחורים האמיצים, בני העליה החדשה הם נכדיהם של הווטרנים, גיבורי המלחמה הגדולה, מצילי האנושות מהנאציזם. אני בטוח שלסיפורי הסבא והסבתא, על מעשיהם במלחמה העולמית, היתה השפעה חינוכית על הדור השלישי. האומץ עובר בחינוך ובתורשה.
 

השלישית - מסתבר שהעליה מחבר העמים תרמה תרומה מכרעת למדינה לא רק בתרבות, במוזיקה, במדע, ברפואה אלא גם בתחום המכריע ביותר אצלנו - הגנת המדינה.

 

הערה אישית אחת. בזמן המלחמה פרסמתי ב"ידיעות אחרונות" את "הקרב על מורן". תיאור חילוצו הטרגי של לוחם סיירת הצנחנים מורן כהן. שניים מתוך ששת מקבלי עיטור העוז היו משתתפי החילוץ הזה ועל חלקם בו זכו לעיטור.

 

אירוע הענקת הצל"שים החזיר את כולנו לפרופורציות הנכונות, ולו ליום אחד. כאשר עמדנו בסיום הטכס ושרנו את "התקווה" היתה לשורה "עוד לא אבדה תקוותנו" משמעות אמיתית.

 

 

                                                            שבת שלום,