השתלטות כוחות החמאס על רצועת עזה היא פרשת השבוע שחלף. השתלטות זו יצרה מצב אסטרטגי חדש ומדאיג למדינת ישראל. איראן, בתמיכה כספית וצבאית מאסיבית בחמאס, הצליחה להקים בעוד איזור הגובל עם ישראל בסיס טרור ושיגור רקטות, כשם שעשתה בדרום לבנון.
 

למצרים וישראל יש חלק באשמת הווצרותה של חמאסטאן ברצועת עזה. מצרים - ביחסה הסלחני להברחות הנשק מתחומה לרצועה מתחת ציר פילדלפי. ישראל - בנסיגתה ללא הסכם מעזה, שנתנה חד-צדדית את "פרס הנסיגה" לחמאס, ובחוסר המעש המדיני שהגביר את תחושת הייאוש בקרב הפלשתינאים וחיזק בכך את הקיצוניים והחמאס בראשם.
 

אין אמירה זו פוטרת מאחריות את תנועת הפת"ח שלא הפיקה את לקחי בחירות ינואר 2006 ולא בנתה בעזה כוח ומנהיגות פוליטית מאוחדת.
 

קוראי "פרשת השבוע" יודעים את עמדתי, אותה הבעתי פעמים רבות, כי את החמאס חייבים ואפשר להביס רק במאמץ משולב צבאי, פוליטי וכלכלי. כפי שקרה לא אחת לצערי, הוכחה צדקתי רק לאחר ששלמנו מחיר כבד עקב כך שלא שמעו בקולי מבעוד זמן.
 

כעת יש להפיק את לקחי נפילת עזה בידי החמאס ולמנוע את התחזקות החמאס בגדה המערבית. נרבה לעסוק בכך בשבועות הבאים.
 

מלכתחילה התכוונתי לייחד את "פרשת השבוע" לבחירתו של אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה. באו האירועים החמורים ברצועת עזה והאפילו על סדר היום הפוליטי שלנו. אסתפק הפעם באיחולי הצלחה ליו"ר החדש, בתקווה שיצליח לאחד ולייצב את ה"עבודה" ככוח פוליטי מרכזי במדינה המוביל תהליכים חברתיים ומדיניים. 
 

 

                                                            שבת שלום,