תאריך האזכור המשמעותי של השבוע היה כמובן יום השואה. איומי השמדת ישראל של איראן המתעצמת והמתגרענת נותנים לו מימד אקטואלי. אך השבוע הציף יום השואה דווקא פרשה חברתית מכוערת וחמורה, הלא היא מצבם של ניצולי השואה. מדובר כיום ב-240 אלף איש ואישה בקירוב, מרביתם עניים ואף עניים מאד. החוקים שחוקקו ממשלות ישראל הראשונות לטובת ניצולי השואה לא חלו על אלה שעלו ארצה אחרי 1953, ולבושתנו חוק זה לא שונה. האמת היא שמצוקת ניצולי השואה נובעת ממצבם של הגמלאים בכלל כציבור מן העניים שבמדינה. מצוקת ניצולי השואה מעצימה את הכשל המוסרי שבכך, כאשר אפילו לאנשים ששרדו את התופת הנאצית אין מספקת מדינת היהודים תנאי מחייה הוגנים.
 

על אטימותם של פקידי האוצר לסבל הקשישים בכלל וניצולי השואה בפרט למדתי כאשר יזמתי חוק בכנסת למניעת פגיעה בקצבת הביטוח הלאומי של נרדפי הנאצים המקבלים קצבה ממקור נוסף. האוצר התנגד לתיקון אנושי זה ורק לאחרונה ממש עבר החוק בקריאה ראשונה הודות לפעולתם של ח"כ אחרים שבידם הפקדתי את החוק כאשר מוניתי לתפקידי הנוכחי בו אני מנוע מלעסוק בחקיקה שאינה ממשלתית. הצעת חוק אחרת לה הייתי שותף, המחילה את החוקים להטבות לניצולי שואה שעלו ארצה אחרי 1953, לא עברה עד היום אפילו בקריאה טרומית בשל התנגדות האוצר.
 

ההתעוררות הציבורית השבוע למצבם של  ניצולי השואה, בעיקר של צעירים, היא סימן מעודד לכך שלא פסה הסולידריות החברתית והרגישות האנושית מן החברה שלנו.
 

לברכה מיוחדת ראויים שניים מחברי. הראשונה, ח"כ קולט אביטל שמובילה אישית זה שנים את המאבק הפרלמנטרי למען ניצולי השואה כנגד הממסד הממשלתי והבנקאי. השני, שר הרווחה החדש יצחק (בוז'י) הרצוג שהרים את הכפפה והחל בפעילות נמרצת לתיקון המעוות במסגרת משרדו. פעולתם הנכונה מבחינה יהודית, מוסרית וחברתית, מכבדת גם את שולחיהם, בוחריהם.