ערב טוב לכם ותודה שבאתם, חלקכם מרחוק מאד,
אני חייב לפתוח את דבריי בחשבון נוקב על אמיתות שאמרתי בשנים האחרונות.

 

מינואר 1993, אני מתריע כי איראן הקיצונית, הנשלטת על-ידי כת דתית חשוכה, חותרת למעמד של מעצמה עולמית, גרעינית, ודוגלת בהשמדת ישראל. שנים, אף אחד, אף אחד, בארץ ובחו"ל, לא הקשיב. חזרתי והזהרתי ואיש לא הבין. אמרתי בוושינגטון ואמרתי בלונדון ואמרתי בפריס, בברלין: "האיראנים מרמים אתכם" ואיש לא היה מוכן לשמוע. רק בשנים האחרונות נחשפה האמת ויש הכרה ישראלית ובינלאומית בעוצמת הסכנה האיראנית.

בשנת 1999 הבהרתי כי יציאה ללא הסכם מלבנון תביא את חיזבאללה לגדר הגבול, מול בתי חניתה ושלומי ומטולה. אמרתי: "את החלל שנוצר ביציאת צה"ל ימלא ארגון החיזבאללה במלוא עוצמתו, על השקט היחסי שאנחנו קונים נשלם בריבית דריבית ועוד נמצא את עצמנו נכנסים שוב ללבנון". שילמתי על האמירות האלה מחיר פוליטי, אבל זו היתה האמת. ועוד אמרתי: "אינני רוצה לצדוק כי לזה יהיה מחיר כבד של קורבנות". אבל לצערי צדקתי. ארבעת אלפים מתוך שתיים עשרה אלף הקטיושות שפרס חיזבאללה בשטח שצה"ל פינה בדרום לבנון פגעו ביישובי הצפון, ונהרגו כ-40 אזרחים. בניסיון לעקור את הבסיס הזה של חיזבאללה, וזה נעשה באופן איטי ומהוסס, בניסיון הזה איבדנו 117 חיילים.

 

בשנת 2003 התחיל הויכוח על יציאה חד צדדית מעזה. אמרתי יציאה ללא הסכם על שלטון אחראי בעזה שיחליף אותנו, יציאה בטרם יובשה ביצת הטרור בעזה, תביא להמשך הטרור ותחייב אותנו להיכנס לעזה שוב. שלושה אנשים בתוך מפלגת העבודה הובילו את המהלך של נסיגה ללא הסכם: חיים רמון, דליה איציק ושמעון פרס. היתה על זה ישיבת מרכז, רק אני ווילנאי היינו נגד. אמרנו קודם  ייפסק הטרור, מיד אחר כך נצא, נשאיר שלטון פלשתינאי אחראי.

אבל אני לא הסתפקתי בהתנגדות הזו. באפריל 2003, גיבשתי, עם שני יועצים בכירים של אבו מאזן, תכנית מפורטת לפיה תשתלט הרשות תוך תשעה חודשים, בהסכמתנו, על רצועת עזה, תשליט סדר, תפסיק את הטרור ולאחר שתצליח במשימה הזו, תוך שלושה חודשים תפנה ישראל את ההתנחלויות ואת הצבא שמגן עליהן. תוך שנה אין טרור ואנחנו בחוץ. אבו מאזן שהיה ראש ממשלה אישר כל מילה בתכנית.  לקחתי את התוכנית הזאת למופז, לקחתי אותה לשרון, שום דבר לא שמעתי מהם. ההמשך ידוע. עשרה חודשים אחרי שיצאנו יציאה חד צדדית צה"ל נכנס שוב לעזה, ועד היום נופלים קסאמים על אשקלון ועל שדרות.

 

בסוף 2004 לאחר מות ערפאת אמרתי לממשלה זו הזדמנות הסטורית. יש נשיא  פלשתינאי שאפשר לדבר איתו, שמתנגד לטרור באופן גלוי. בואו ננצל את ההזדמנות. אם לא נעשה את זה, אם לא נדבר איתו, יעלה החמאס. שום הידברות לא נעשתה, בשום דבר לא עזרו לאבו מאזן. בינואר 2006 קיבלנו את ממשלת החמאס. 43 אחוז בקלפי, מאה אחוז בממשלה.

 

מאז 2003 אני מתריע על משמעויות הקיצוץ בתקציב הביטחון. הצבא, סדיר ומילואים, לא מתאמן, הציוד לא מספיק, פרוייקטים חיוניים מבוטלים, והגרוע מכל הוא שמעמד אנשי הצבא ירד לשפל שלא היה נמוך כדוגמתו. אמרתי זאת פעם אחר פעם בכנסת. יחידי, יחידי. אמרתי להם: ישאר בצה"ל פיקוד בינוני ואתם תדרשו אחר כך לעשות ועדות חקירה. הטובים יעזבו את הצבא, הבינונים ישארו. איש לא שמע. ב-14 בדצמבר 2005, כינסתי בכנסת מסיבת עיתונאים לסיכום שלוש וחצי שנות עבודתי כיו"ר הועדה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח. הנתון הכי מדאיג שמסרתי היה שבשלוש השנים האלה נשחקה עוצמתנו הצבאית בשלושים אחוז, ואני יכול להוכיח את זה פרט פרט. את איש זה לא עניין. ואנשים ידעו שאני מתבסס על עובדות קשות, עובדות מוצקות. לאף אחד לא היה אכפת. האופנה של קיצוץ בתקציב הביטחון, התחרות בין הפוליטיקאים מי יקצץ יותר לא פסחה גם על מפלגת העבודה. פרופ' ברוורמן, שהוא כלכלן חשוב וחבר שלי, ישב עם כמה מגדולי הפרופסורים לכלכלה והם המליצו על קיצוץ של שני מיליארד שקל כל שנה במשך 4 שנים,  כלומר שמונה מיליארד קיצוץ כולל מתקציב הביטחון. האנשים האלה באמת כלכלנים גדולים, אבל אני לא בטוח שההבדל בין F-16 ו-M-16 ידוע להם. הם לא מתמצאים לא בביטחון ולא בתקציב הביטחון. את ההמלצה הבלתי אחראית הזאת הם הכניסו למצע מפלגת העבודה. יו"ר המפלגה אישר את זה. למרות שהדבר הראשון שאמרתי לו לאחר בחירתו כיו"ר, ואז איש לא חשב שהוא יהיה שר ביטחון, "שלא ימכרו לך את הסיפור הזה על קיצוץ בתקציב הביטחון, כי אני מכיר את התקציב הזה לפרטיו  ואנחנו נמצאים כבר מתחת הקו האדום, במצב שהביטחון ניזוק קשה מהקיצוץ". איתי לא התייעצו, הכניסו את הקיצוץ של שני מיליארד שקל מהביטחון למצע הבחירות, ורשמו על דיגלנו את ההצעה השגויה הזאת שהיום חוזרת אלינו כמו בומרנג. היום, שומעים את המילואימניקים, כמה מהם יושבים פה, על חוסר האימונים, על חוסר הציוד, על המוכנות הלקויה. 
 

עשיתי את כל החשבון הזה, לא בשביל התענוג של "אמרתי לכם". אנא האמינו לי לא בשביל הרקורד שלי שאני צדקתי. לא בשביל זה סיפרתי לכם. אבל מה שמאד חשוב לי, שיהיה ברור שתפיסת העולם שלי, שביטאתי אותה בשני ספרים ובעשרות מאמרים, תפיסת העולם שלי צדקה. תפיסת העולם הזו אומרת בגדול חמישה דברים:
1) אין לישראל קיום בלא עליונות צבאית, כוללת ומתמדת.
2) האיום הקיומי הוא מהקיצוניות הדתית האיסלמית, ובראשונה מאיראן.
3) אין תכלית למהלכים חד צדדים. או שתגיע להסכם, או שתאלץ לחזור למקום ממנו ברחת.
4) אין חוסן לאומי בלי חוסן חברתי וערבות הדדית.
5) פיתרון הסכסוך עם הפלשתינאים חיוני ודחוף לישראל, מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית.

 

אנחנו עומדים היום אחרי מלחמה והארץ רועדת. היו גם הישגים במלחמה ואני לא מזלזל בהם. הם הושגו על ידי הנוער הנפלא והאמיץ שלנו, על ידי אנשי מילואים, שזרקו הכל ובאו ולחמו והם הפנים היפות של עם ישראל, ועל ידי טכנולוגיה שהיא ברוב רובה המכריע טכנולוגיית כחול-לבן ישראלית  ויושבים פה איתנו, החברים מרפא"ל, מהתעשיה האווירית ומהתעשייה הצבאית, ואני רוצה להגיד להם תודה. כי מה שהם עשו בצרוף האומץ והתעוזה של הלוחמים, זה מה שהביא להישגים במלחמה הזאת. אבל למרות זאת, אנחנו במצב קשה ובארץ מרחפת רוח עצובה ורעה. ממה היא נובעת? היא נובעת מזה שאין לאזרחים שום ביטחון, שאנחנו ננצח במלחמה הבאה. הזנחת הביטחון, האשלייה שבעצם אין בו צורך, הזלזול באיומים, הביאו נזק קשה ולא רק ברמת המוכנות, אלא גם באיכות מקטעים מסויימים של דרגי הפיקוד. אני רוצה לציין, שמי שהמציא את ההנחה המופרכת, שאין יותר איומים על ישראל, ובשם זה פגע בביטחון היה בנימין נתניהו. הוא הסביר שאין חזית מזרחית ואין יותר איומים. שטות. כיוון שהחזית המזרחית חדלה מלהתקיים ביום שרבין וחוסיין חתמו בערבה על הסכם שלום לפני שתים-עשרה שנה. זה בכלל לא היה העניין. לא  שנפילתו של סדאם חוסיין לא שיפרה את מצבנו, אבל לא באופן כמותי גורף כפי שהוצג. כשחישבנו את סדאם חוסיין בחשבונות המלחמה,  ספרנו שתיים-שלוש אוגדות שהוא יכול לשלוח לחזית וזה הכול. הוא לא היה מרכיב דומיננטי בהערכת האיום, ולכן סילוקו לא היווה סיבה שאפשרה את כל ההתפרקות אשר היתה. אני רוצה לומר שהירידה במעמד החברתי של משרתי הקבע היא סימפטום למשהו יותר עמוק. היא סימפטום לזה שבחברה שלנו מעמדם של כל אלה שלא מייצרים כסף, אלא תורמים לדברים אחרים בחברה, נמצא בירידה, והדוגמא היא מעמד המורים. 
 

חברים, הדבר השני. תרמה לתחושה הרעה והעצובה, גם העובדה שהוכח שמדינת הרווחה הישראלית שבנינו חרבה, חרבה. אין אחריות ממשלתית לרווחת האזרח.  במקלטים ראינו את זה, בצפון ראינו את זה. מסתבר שהמהפכה האנטי חברתית של נתניהו הצליחה הרבה מעבר למה שחשבנו. בעכו הלכתי למקלטים מבית לבית. ברחוב חטיבת גולני, ממקלט למקלט, ושם ראיתי את ניו אורלינס הישראלית. שם ראיתי את מה שראיתי בטלוויזיה קורה בשיטפון בניו אורלינס, ואמרתי שלא יהיה במדינה שלנו כדבר הזה, שהעניים נשארים זרוקים מאחור. זה גרם לסדק של ניכור בין האזרח ובין המדינה. זו איננה המדינה שאנחנו רצינו בה.

תורם לעצבות הלאומית, אובדן האשלייה שרבים נתפסו לה, שהמעשים החד צדדיים, התנתקות, התכנסות, יבואו במקום הסכם. זה לא קורה. והובהר שבמקום שממנו אנו יוצאים בלי הסכם, גם בעזה, גם בלבנון אנחנו חוזרים אליו בכוח, באש ובקורבנות. היות ושרון, אולמרט, וגרוריהם הטמיעו בציבור את אמונת השווא ש"אין פרטנר", רבים נתפשים לייאוש, שכן האופציה החד צדדית הכזיבה, ולאופציה דו צדדית של הסכם אין כביכול שותף.

 

קרה עוד דבר. הוא קרה בצד השני, הערבי, אבל הוא משליך עלינו. זה לא משנה כרגע אם אובייקטיבית הדימוי הזה מוצדק או שהוא קיים רק בראייתו של האוייב: נסדק המיתוס של החייל הישראלי הבלתי מנוצח. זה דבר רע שקרה לנו, וזה מדאיג, כי זה עלול לעודד כל מיני גורמים, מכנופיות בשטחים ועד ראשי מדינה, לחשוב שאפשר להצליח נגדנו בכוח. זה מגדיל את הסיכון של פריצת מלחמה.
הדבר האחרון שתורם לרוח הנכאים בציבור, ואולי הוא הכבד ביותר, לאזרח יש תחושה שאין להנהגת המדינה כיוון ושהיא איננה יודעת לאן היא מובילה. הצירוף של כל הדברים האלה גם יחד גורם לשבר קשה.

ולכן, אני מבקש להצביע על שלוש מטרות לאומיות. הראשונה, הכנת הצבא לניצחון במלחמה הבאה. השנייה, בנייתה של מדינת הרווחה הישראלית - בנייתה מחדש של מדינה שבה הממשלה אחראית לרווחת האזרח. והמטרה הלאומית השלישית, היא השגת הסכם ישראלי - פלשתינאי, בהקדם. גם אם היישום עשוי לקחת כמה שנים, אבל הסכם צריך להשיג מהר. אומר על המטרות האלה כמה מילים.
חברים, המלחמה הבאה, לצערנו היא בלתי נמנעת. לא בשורה משמחת, אבל כל עוד יש בטהרן משטר שמחוייב  להשמדתה של מדינת ישראל ומטיף לעשות זאת,, הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שהוא ינסה לעשות זאת. הוא יכול לעשות זאת בארבע זירות אפשריות: בזירה הלבנונית, בזירה הסורית, בשטחים או בעימות של טילים מרחוק.

 

בארבע זירות אלו עלולה להתחדש המלחמה. בלבנון, בשטחים, עם סוריה ועם איראן עצמה, במלחמה של טילים ואש מנגד. הקושי הוא שצה"ל צריך להתכונן לארבעה סוגי לחימה נפרדים, מול הקסאם והקלצ'ניקוב, מול הטילים והרקטות בלבנון, מול הטנק ומול הטיל הבליסטי ארוך הטווח. כל ארבע האפשרויות קיימות ואסור להזניח את ההתכוננות לאף אחת מהן. זה מה שהופך את הביטחון לכל כך יקר. כי אינך יודע איפה ואיך ינסה האוייב הזה, הקנאי, המטורף לתקוף אותך ואתה צריך להיות מוכן בכל ארבע האופציות וזה סוגים שונים של לחימה. אחרת בשטחים, אחרת בלבנון, אחרת מול סוריה, אחרת מול איראן עצמה. אבל בכולם חייבים להיות מוכנים לניצחון שאין עליו שום סימן שאלה. לכן אני חושב שמטעמים של אחריות לאומית, הכנת הניצחון היא המשימה הלאומית הכי חשובה. לדאוג להחזרת המלאים שנצרכו במלחמה, לחדש את אימוני הצבא הסדיר וצבא המילואים, פיתוח הפרוייקטים החיוניים להגנה ולהתקפה. אבל הכי חשוב, וזה לא עולה כסף, אבל הכי מסובך, לשנות את האווירה במדינה ביחס לביטחון, ובתוך הצבא פנימה, טיפוח היוזמה, טיפוח הפיקוד האיכותי. יש לטפח מפקדים שמעיזים, שעושים, שיוזמים, שנותנים דוגמא אישית, ולא אלה שמדברים יפה בטלוויזיה או דואגים כל הזמן שישבנם יהיה מכוסה. זה השינוי הכי עמוק הדרוש לצבא ושהכי מסובך והכי חיוני לעשותו.

 

המטרה הלאומית השנייה, אמרתי, להחזיר את מדינת הרווחה הישראלית. בכניסה לממשלה הזאת השגנו כמה הישגים חברתיים חשובים. אסור להסתפק בהם, אסור להסתפק בהם. נותרו נושאים בהסכם הקואליציוני, שחיכו ל-2007 ול-2008. עניין חברות כוח האדם, עניין הגדלת קצבאות הזיקנה, ביטוח סיעודי לכל, ועוד נושאים חברתיים אחרים. אסור לאפסן בבוידעם את הדרישות האלה, אסור לעשות את זה. כי אנחנו היינו על סף של איזושהי פריצת דרך בתחום אופייה של החברה והסתבר שאנחנו אחורה, שיש הרבה יותר מה לעשות בנושא החברתי ממה שחשבנו. אני חוזר ודוחה את המשוואה השקרית של "או ביטחון או רווחה". אין בה אמת, המציאו אותה אלה שלא רצו לגעת במקום שבו מונח הכסף הגדול.
ויש גם תקשורת מסויימת, שמגבה את השקר הזה. בזמנו אמר משה דיין, ולא קיבלתי את זה אז ואני לא מקבל את זה היום - שמדינה יכולה להרים רק דגל אחד. לא נכון. לא מדינה שהתוצר השנתי שלה הוא 600 מיליארד שקל, 600 מיליארד שקל, זה התוצר הלאומי-השנתי. מזה אי אפשר לתת גם לשכר מינימום, גם לעובדים, גם לתרופות וגם לביטחון, כדי שאנחנו נישאר פה???

היתה רפורמה במס, היא לא הטיבה עם העם, היא הטיבה רק עם העשירונים העליוניים. יש, אומרים כך עשרים אחוז מהתוצר הון שחור. מי נוגע בו? מי שם עליו יד? איזה מאמץ רציני עשו לשים עליו יד? לא עשו.

 

אני גם לא מקבל את הסתירה הזאת מעוד סיבה אחת. חלק גדול מהוצאות הביטחון חוזר לתנופה כלכלית. אם קונים עוד טילים ברפא"ל, עוד טילים בתעשייה אווירית או עוד פגזים בתעשייה הצבאית וקונים את זה, לא לשם הנאה, אלא כיוון שזה חיוני לחיים. למי זה חוזר? מי מקבל את הכסף הזה בסוף? האנשים והמפעלים שעובדים ועושים את זה - מייצרים את הדברים האלה. זה חוזר אל העם בדרך אחרת ועל כל דולר שמייצרים בתעשייה הביטחונית, אנחנו מקבלים שבעה דולר יצוא. גם זה כלכלה.
ואני לא רוצה להאריך, כיו"ר סיעה אני אבוא בזמן הקרוב גם עם הצעות מפורטות, מאיפה יש לקחת כדי שיהיה גם למה שנחוץ להתכונן לניצחון במלחמה הבאה וגם להחזיר את הנורמות החברתיות שמדינה כמו שלנו צריכה שיהיו לה. זה לא בשמיים. זה אפשרי, אך צריך החלטה פוליטית שעל זה, על איזון נכון של חברה, ביטחון וגבייה צודקת הולכים בכל הכוח.

 

המטרה השלישית, היא הסכם מדיני-ישראלי-פלשתינאי. קווי ההסכם ידועים. שתי מדינות בגבולות מתוקנים של 67', בהתאם לכל השינויים שקרו. שני שליש מהעם בכל צד תומך בנוסחה הזאת, שני שליש לפחות. לפי כל הסקרים, גם אצלנו, גם אצלם, ואנחנו זקוקים להסכם הזה. העובדה שאנחנו עדיין לא סיימנו את הסכסוך, שאנחנו שולטים בעצם בכל הגדה המערבית, למה מביאה אותנו? זה מבודד את ישראל בעולם, זה מנוון את הצבא והופך אותו למשטרת השטחים, אנחנו מוותרים על צמיחה כלכלית אדירה, שהיתה יכולה להיות לנו, אילו הסכסוך הזה רק היה מתחיל את דרכו לפיתרון, ואנחנו מרחיקים בני ברית אזוריים, שאנחנו זקוקים להם לשותפות בעימות העיקרי, שמחכה לנו במעלה הדרך. כל הסיבות הביטחוניות, המדיניות והכלכליות אומרות שצריך את התיק הזה לסגור ולסגור אותו בהסכם. שיהיה לכם ברור שמאז קמפ דיוויד, או אם תרצו מאז טאבה (ינואר 2001), שום הידברות רצינית עם הפלשתינאים לא היתה, לא היתה. כל אלה שאומרים: "אין עם מי לדבר", "אין פרטנר", וההוא חלש וההוא כזה וההוא כזה, כל אלה לא עשו מאז תחילת 2001 שום ניסיון רציני להדבר עם הצד הפלשתינאי.
שום מאמץ להידברות לא נעשה, בואו נאמר את האמת. להגיד לכם עוד משהו? הממשלה הזאת - הנוכחית, מכהנת כבר חמישה חודשים, מישהו פגש את הנשיא הפלשתינאי? היחידי שמוסמך לפי חוקתם לדבר, איש לא דיבר איתו. רק מתארים כמה אבו-מאזן לא כזה וכמה הוא לא אמיץ וכמה הוא לא חזק, אבל הוא היחידי שמוסמך לדבר והוא מאד רוצה. איש לא דיבר איתו, גם לא הממשלה הזו. 
 

אני אומר לכם, תראו. אני עוסק בזה הרבה יותר ממה שאתם יודעים, הרבה יותר ממה שאתם יודעים ואני אומר לכם שיש כוחות פוליטיים, חזקים בצד השני, שמחכים ליד המושטת שלנו ואסור שהיא תבושש לבוא. הקהילה הבינלאומית תומכת בהסכמיות ומתנגדת לחד צדדיות והיא תעזור אם יהיה משא ומתן. צריך להתחיל עם זה בהקדם. זה לא טובה שאנחנו עושים לאף אחד. יהיה אופק מדיני, אופק מדיני יחליש את החמאס. תהיה תחילת כיוון להסדר, ישתנה מאזן הכוחות שם. אין לנצח את החמאס ללא שותף פלשתינאי שלנו ואין לנצח את החמאס ללא אופק מדיני ואופק מדיני צריך ליצור. ולכן זאת מטרה לאומית, אי אפשר יותר להשאיר את זה ככה. יש קשר הגיוני בין שלושת היעדים הלאומיים האלה. כי הסכם עם הפלשתינאים מחזק את העמידה שלנו מול הקיצוניים ואיראן בראשם, משפר את יכולת העמידה שלנו. גם חברה צודקת שבה האזרח מרגיש שהמדינה היא שלו ולא זרה לו, היא חברה שעומדת חזק יותר באיומים חיצוניים וראינו את זה במלחמה האחרונה. קידום הסכם עם הפלשתינאים ישפר את הכלכלה, שיהיה יותר מה לחלק לעם. זה הקשר ההגיוני בין שלוש המטרות הלאומיות האלה. אני, על הדברים האלה אלחם כי אין דבר היום יותר חשוב משלושת אלה ואני מצפה שכל מי שחושב כמוני ישלב ידיים ויצטרף, שיבוא איתי ביחד במאבק על הדברים הנכונים והנחוצים. ביחד אפשר לבנות כוח, אבל רק אם יש כיוון משותף, ברור, ויעדים מוגדרים ואלה הם שלושת היעדים שקבעתי.

 

אני מודה לכם שבאתם, מודה לכם על הסבלנות שאתם מאזינים לי למעלה מארבעים רגע. אבל הדבר החשוב ביותר שאני מבקש מכם הוא שתהיו איתי במערכה הצודקת הזאת.                              

 

אני מאחל לכם ולבני ביתכם שנה טובה.