השבוע סיימה את עבודתה והתפזרה הכנסת ה-16. לא היה זה אירוע מסעיר, אך היה זה בהחלט אירוע המדרבן לחשיבה וחשבון נפש על הדמוקרטיה הישראלית.
 

החשבון הכולל של הכנסת ה-16 אינו כולו שלילה. נכון, זו היתה הכנסת עם המספר הרב ביותר של חקירות פליליות כנגד חבריה. היו בה רגעי שפל מיוחדים כגון ההצבעות הכפולות וסיוריו הליליים של יחיאל חזן במחסן ("את המוח השארתי..."). אבל יש לומר כי מספר לא גדול של חברי כנסת הוא זה המוציא לה שם רע.
 

יחד עם זאת נעשית בכנסת עבודה רצינית ויסודית על-ידי ח"כים לא מעטים, הן בחקיקה במליאה והן בוועדות שונות. חלק מחוקים אלה זכו לעבור השבוע הודות להתערערות הקואליציה, ובהם חוק נפגעי מחלת הפוליו, חוק המגן על קרבנות אונס וחוק להחזרת רכוש ניצולי השואה שעבר הודות לעבודתה השקדנית של חברתי קולט אביטל.
 

אני עצמי פעלתי בכנסת זו בשני אפיקים מקבילים: חקיקה חברתית, בעיקר בנושאי בריאות, והוועדה לתפישת הביטחון שעמדתי בראשה. ועדה זו שימשה ככלי יחיד של ביקורת אזרחית על הפיתוח הביטחוני, התעשיות הביטחוניות, התעצמות צה"ל והתאמתו לאיומים המשתנים באיזור.
 

אולם במאזן הזכות של הכנסת ה-16 עומדת בעיקר העובדה שהיתה זו הכנסת הראשונה שהחליטה בהצבעה דמוקרטית להוריד התנחלויות ולפנותן. בימיה של כנסת זו עמדה הדמוקרטיה הישראלית במבחן שרבים לא האמינו כלל שהיא אכן תעמוד בו. למרות כל התרגילים והלחצים, ניצח בסופו של דבר הרוב הפרלמנטרי שהיה בעד ההנתקות והיציאה מעזה. מבחן זה הוא המבחן האמיתי, הקשה ביותר, של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, וזו נקודת הזכות של הכנסת ה-16. מבחינות אחרות לא היתה תפארתינו על ההרכב האנושי של בית הנבחרים, על רמתו האישית והאינטלקטואלית. בכנסת זו הגיע לשיא מעורבותם החצופה של חברי מרכז הליכוד בתהליכים החוקתיים. היו ימים רבים בהם מאות חברי מרכז ליכוד הציפו את המשכן, את המזנון, את פרוזדורי הוועדות, במקרים רבים כדי להשפיע על המחוקקים בעצם נוכחותם המאיימת.  
 

אני מקווה שהכנסת ה-17 תהיה טובה יותר בהרכבה הפוליטי והאישי, ועל זה הלא אנו טורחים בימים אלה.
 

 

                                                               שבת שלום,

 

                                                                                        אפרים סנה