השבוע שחלף היה גדוש אירועים פוליטיים וביטחוניים. אולם, האירוע המזעזע ביותר היה דווקא התאבדותם של רחל ומוריס ערב בהתחשמלות, לאחר שהשאירו את אמם במכונית על פסי הרכבת, ככל הנראה בהנחה שתהרג מפגיעת הקטר.

 

ככל שמתבררת פרשת חייה של המשפחה בארץ עד מותה הנורא, מסתבר כי יש כאן סיפור עצוב של בדידות ומצוקה. סיפור המחייב את החברה כולה לחשבון נפש. השלושה עלו ארצה מארה"ב, כדי לבנות כאן את חייהם מחדש. מותו של אבי המשפחה שבר למעשה את מטה לחמם בארה"ב והם קיוו כי כאן בארץ יוכלו לעבוד ולהתפרנס בכבוד. אולם, החברה שלנו לא ידעה לקלוט אנשים משכילים וחרוצים אלה. הם שקעו בבדידותם, נסמכים זה על זה, האם הישישה הבן והבת, ללא עבודה של ממש. כמעט ללא חברים, בעצם ללא עתיד.
 

יש משהו נוגע ללב לדרך בה התלכדה המשפחה הזו, אך זו היתה התלכדות מול חברה שלא פתחה לפניה דלת ולא הושיטה אליה יד. בעבר, ידעה החברה היהודית לעזור לחריגים ולבודדים שבה, הערבות ההדדית לא פסחה על אף אחד בקהילה. דווקא כאן, בארץ, כחלק מתהליך של שחיקת הערכים החברתיים היהודיים איבדנו את הסולידאריות הפנימית, את "כל ישראל ערבים זה לזה".
 

החיזיון הקשה של האם במכונית המרוסקת ובניה המפוחמים למרגלות עמוד החשמל הוא בבואה לחברה שאין בה חמלה, חברה המשוועת למהפך מוסרי וחברתי.

 

 

                                                               שבת שלום,

 

                                                                                        אפרים סנה