בחירתו של עמיר פרץ ליושב-ראש מפלגת העבודה היא פרשת השבוע הזה, ואני מברך אותו על בחירתו.
 

בחירתו מסיימת תקופה של שנתיים וחצי, מאז התפטרות עמרם מצנע במאי 2003, שבה לא היה למפלגת העבודה יו"ר שנבחר בפריימריס. תקופה זו התאפיינה בהתמודדות מתמדת שגרמה למעשה לשיתוק המפלגה. זה המקום להזכיר כי דרשתי לקצר תקופה זו לשנה בלבד, עד יוני 2004, אך הצעתי זכתה ל-40% בועידת המפלגה.
 

העובדה שלראשות מפלגת העבודה נבחר אדם שגדל בעיירת פיתוח, ועשה את דרכו הפוליטית בעיקר במאבק החברתי, נותנת לה הזדמנות מחודשת להשיב אליה את אותו ציבור שרחק ממנה.
 

בהתמודדות זו, לא נמניתי על מחנהו של עמיר פרץ כשם שלא נמניתי על אף מחנה אחר. אבל השקפותיו החברתיות של עמיר פרץ דומות מאד לאלו שלי. על בסיס קרבה רעיונית זו פעלנו ביחד, אני כשר תחבורה ועמיר פרץ כיו"ר ההסתדרות, לגיבוש הרפורמה בנמלים ולבלימת הפרטת רכבת ישראל. הרפורמה בנמלים הצליחה עד שנתניהו החליף אותה ברפורמה אחרת שמצליחה בעיקר להיטיב עם עשרות מקורבים, אך לא עם תיפקוד הנמלים.
 

גם בנושא המדיני, דוגל עמיר פרץ כמוני, בחתירה להסכם דו-צדדי עם הפלשתינאים ולא בצעדים חד-צדדים המנציחים את הסכסוך.
 

אני מאד מקווה ששמעון פרס, שזכה רק בשני אחוזים פחות מעמיר פרץ, ימצא את הדרך הנאותה להמשיך ולתרום למפלגה ולמדינה מחוכמתו ומניסיונו.
 

תוך כשבועיים יחליטו מוסדות מפלגת העבודה על פרישה מהממשלה, דבר שאני קורא כבר שבועות אחדים לעשותו. הבחירות ייערכו תוך חודשים מעטים. אם נעבוד ביחד, עם יושב הראש החדש, יש סיכוי טוב שהסקרים המנבאים הבוקר לעבודה גידול משמעותי בכוחה אכן יהיו למציאות חדשה. אני אופטימי.

 

                                                               שבת שלום,

 

                                                                                        אפרים סנה