דברים בישיבת הכנסת המיוחדת ביום השנה העשירי ליצחק רבין
אדוני הנשיא, שוב חזרנו מהר הרצל. הרוח בצמרות האורן, השמש הנוטה כבר מערבה, הצינה, - הכל מחזיר אותנו 10 שנים אחורה, אל היום בו נותרנו יתומים על ההר.
10 שנים, והפצע בלב אוהביו עדיין מדמם וכואב. 10 שנים, וזה זמן ארוך מספיק להסתכל לאחור ולהעריך אל נכון, מי היה האיש הזה יצחק רבין לעמו ולארצו, ולקבוע, בכעס לקבוע, כי מאז נרצח לא ידעה הארץ הזו אף לא יום טוב אחד. אנו משתדלים להציל את זכרו מהשכחה, מהבנליות, מכליאתו בתוך גדרותיו של מחנה אחד בעם. המרכז להנצחת יצחק רבין ומורשתו, הנחנך הערב, הוא גולת הכותרת של מאמץ זה. אבל יש השואלים מהי מורשת רבין?
למעלה מעשר שנים, מאז ששלח אותי כראש המנהל האזרחי ליהודה ושומרון, ועד שנשקתי מתייפח את פניו הקרות במרתף בית החולים איכילוב, יצקתי מים על ידיו של יצחק רבין. שרתתי אותו באהבה ביראה ובאמונה, בתחום הצבאי, המדיני והפוליטי. בזכות 10 שנים אלה אני מעז לענות כאן היום על השאלה הזו.
ליצחק רבין היתה מורשת מוסרית:
אמת בפוליטיקה. מעולם לא שיקר, מעולם לא הבטיח הבטחת סרק. אכפתיות. מכל דבר במדינה הזו היה לו אכפת באופן אישי, קיצוני. כאבו לו הכישלונות, נעמו לו ההישגים, הוא שנא את תרבות ה"סמוך". הוא לא העביר בעיות קשות למישהו אחר, לקדנציה הבאה. לא. הוא התעקש לפתור הכל, והכל במדינה היה חשוב בעיניו. לאף נושא לא התייחס בביטול ובציניות.
אחריות. יצחק רבין לקח אחריות על הכל, כולל על מה שלא היה צריך. אבל כך הוא פירש את תפקידו כראש ממשלה ושר ביטחון. הוא אישר את הנועזים במבצעים, כולל אלו שנועדו לסייע להביא הביתה את שבויינו. בהצלחות - שיבח את הכוח ומפקדיו, בכישלונות לקח את האחריות עליו. ראש ממשלה שאינו יודע לשקר, שאוהב את המדינה הזו אהבת נפש, שלוקח אחריות בטוב ובעיקר ברע, - זו מורשתו המוסרית של יצחק רבין. לרבין היתה מורשת מדינית - ביטחונית.
בטחון ישראל - מעל הכל. לשמור מכל משמר על כושר ההרתעה ועל כושר ההכרעה. רבין הגן על העושים לביטחון ישראל, המשרתים בצה"ל, בכוחות הביטחון. כיבד אותם, אהב אותם, הקשיב להם ודאג להם. רבין היה מוכן לנסיגה ברמת הגולן, עד לגבול הבינלאומי, הוא קו המצוקים, בשני תנאים מפורשים: שסוריה תקבל את כל דרישותיה הביטחוניות של ישראל, ושישרור שלום מלא בין המדינות לתקופת מבחן ארוכה בטרם נסיגה זו. רבין האמין בפתרון קבע עם הפלשתינאים הבנוי על חלוקת הארץ. רוב א"י המנדטורית לנו, כמעט כל השטחים - להם. לפתרון זה שאף להגיע וכה אמר שעה לפני שהשיגוהו כדורי המרצח: "למען בנינו ונכדינו, אני רוצה שהממשלה הזו תמצה כל שמץ, כל אפשרות, לקדם ולהגיע לשלום כולל". מתוך גישה זו הלך רבין להסכם אוסלו. ביסוד ההסכם עמדה הנוסחה "ריבונות תמורת ביטחון". לאמור אם יפעלו הפלשתינאים ברצינות כנגד הטרור יקבלו מדינה בעזרת ישראל. נוסחה זו תקפה גם היום. רבין עיכב, עד הרצחו, את העברת הערים בגדה לריבונות פלשתינאית שנועדה על פי ההסכם ליולי 1994, כיוון שפעולתם נגד הטרור לא היתה מספקת בעיניו.
רבין לא ראה בהסכמי אוסלו שגיאה, אלא פריצת דרך. פעם ראשונה שקברניטי שני העמים, החליטו לסיים את הסכסוך במו"מ ולא בכוח הנשק. במשא ומתן על סידורי הביטחון, ביהודה שומרון ובעזה במסגרת הסכם אוסלו ב', הקדיש את עיקר המאמץ בהתעקשות על בטחון הישראלים, אלה הגרים בשטחים. אני בטוח שמרביתם מעריכים זאת. לרבין היתה מורשת חברתית. עובדת היותו "מר ביטחון" העמידה בצל, שלא בצדק את מעשיו בתחום החברתי. הוא האמין בחובת המדינה לדאוג לאזרחיה, לחינוך, לבריאות, לרווחה, לקורת גג. בתקופת כהונתו שולש כמעט תקציב החינוך, נחקק חוק ביטוח בריאות שהבטיח לכל האזרחים שירות רפואי מלא עם כל התרופות והטיפולים, האבטלה קוצצה בחצי. בזמנו לא היה צורך בארץ באף בית תמחוי. זוהי מורשת רבין. יושר, אכפתיות, אחריות, חברה צודקת, מדינה חזקה רודפת שלום.
לכן, האנשים שאני היום להם לפה, מתגעגעים ליצחק רבין. כשאני יורד כאן בכנסת במדרגות המוליכות לקומת הממשלה, אני מדמיין כי מאחורי דלת הזכוכית של משרד ראש הממשלה, יצא יצחק רבין, משקפיו על אפו, שואל מתי ההצבעה במליאה, או מתי הוא ממריא לתרגיל בגולן. אבל הוא איננו, ואת הגעגועים האלה צריך לתרגם למעשה.
כדי להחזיר את ישראל לדרכו של רבין, יש ללמוד ממנו עוד דבר אחד. את האומץ לבצע. רבין סלד מתבוסתנות, לא החניף ליריביו, ולא התבטל מפניהם. הוא אף פעם לא חשב שיש דבר נחוץ שהם יכולים לעשותו טוב ממנו.
באירועי הזיכרון ליצחק רבין נוהגים לשיר את השיר הידוע האומר: "היה חזק למעלה", מלמעלה, אומר לנו רבין "אתם למטה היו חזקים". http://www.sneh.org.il/ ד``ר אפרים סנה |