כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, אורחינו הלוחמים,
 

מה היה בה בתנועת המרי העברי שמצדיק כי היום, אחרי 60 שנה, נציין את יום הקמתה?
 

איזה לקח יש לדורות הבאים מעצם קיומה בן תשעת החודשים, חודשים שהיו מלאי פעילות של מרי חמוש, התיישבות והעפלה?
 

המיוחד בהקמתה של תנועת המרי היה היכולת של מנהיגי ההגנה, האצ"ל והלח"י, להתגבר על כל המשקעים הרגשיים, על יריבותם המרה, ולעשות ביחד לעצמאות ישראל. הימים ימי קיץ 1945, היקפה המחריד של השואה נחשף עם תבוסתה הסופית של גרמניה, מאות אלפים של יהודים ניצולי שואה נעים באירופה ללא בית, ללא מקלט, ללא מולדת, וממשלתה החדשה של בריטניה נועלת בפניהם את שערי הארץ. בשעה כזו, שגורלם האישי, הקיומי, של מאות אלפי יהודים מונח על כף המאזניים, נפגשו בתל-אביב ביולי 1945 ישראל גלילי ומשה סנה מצד ההגנה, מנחם בגין מטעם האצ"ל, ונתן ילין מור מטעם הלח"י וסיכמו עקרונית על הקמת מסגרת משותפת למאבק, מאבק שיאיץ יציאת הבריטים מהארץ, יעורר את דעת הקהל העולמית ויביא להקמת מדינה יהודית עצמאית.
 

בבסיס השותפות היתה קבלת המרות, העקיפה אמנם, של מוסדות היישוב. על הפעולות הוסכם במשותף. אבל גם לאצ"ל וללח"י אושרו רק מבצעים שמה שנקרא היום "הדרג המדיני" אישר אותם, והדרג הזה שאב סמכותו ממוסדות הנבחרים של היישוב.
 

וזהו הלקח הראשון. לאחדות לאומית, גם בשעה קשה, דרושה לא רק מטרה משותפת, אלא גם כפיפות של המיעוט לרוב, כפיפות מוחלטת של הדרג המבצע לדרג המדיני המחליט. זה היה נכון אז וזה נכון עד עצם היום הזה.
 

וישנו לקח שני. בשלהי קיץ 1945, בריטניה הגדולה, שיצאה כמנצחת ממלחמת העולם, היתה מעצמה בעלת עוצמה צבאית אדירה. מולה עמד יישוב של 600 אלף יהודים בארץ-ישראל, עם  צבא מחתרת דל בחימוש, בלי נשק התקפי, כמאמר המשורר - "צבא היחפנים". איזה אומץ נדרש ליישוב הקטן הזה, להכריז מלחמה על מעצמת העל. הלקח הוא, שעם קטן הנלחם על קיומו, גבו אל הקיר, אסור לו לסמוך אלא על עצמו. לא אתפס למליצה חלולה, אם אומר כי צדקת עניינו, תחושת חוסר הברירה, היא שנתנה ליישוב ולמנהיגי ארגוני המחתרת את תעצומות הנפש לקרוא תיגר על בריטניה. נועזות המבצעים של תנועת המרי, היכולת להוציאם אל הפועל במקביל ובהיקף נרחב, שכנעה את הבריטים והם הודו בכך, כי עומד בפניהם צבא נחוש ואיכותי.
 

לכל עת, נכון הוא גם העיקרון הזה. לסמוך על עצמנו, לבטוח בעצמנו, לשמור תמיד גם על היתרון האיכותי וגם על היתרון המוסרי.
 

יתרונה ההיסטורי של ההגנה, נבע מכך שהיא ראתה את המאבק בבריטים, את המאבק לעצמאות ישראל, לא רק כמאבק צבאי אלא כמאבק כולל: שיש בו ארבעה מרכיבים: מאבק צבאי, עלייה, התיישבות ופעולה מדינית. לא "רק כך" אלא "גם כך".
 

לא זה היום לחזור לויכוח הנדוש "מי גירש את הבריטים?" אני רואה את הציבור הגדול הזה שגודש את יציע האורחים, ואני חושב שזו פעם ראשונה שוותיקי הגנה ופלמ"ח, אצ"ל ולח"י יושבים ככה בכפיפה אחת.
 

אין נכונים יותר בעניין זה מדבריו של אבי מורי, שזכה לפקד על תנועת המרי, שנאמרו במפגש של ראשי ארגוני המחתרת שארגנה גאולה כהן ב-1966:
"אני אומר - היישוב לחם; לא ה"הגנה", לא אצ"ל ולא לח"י, אלא העם לחם - ואנו היינו משרתיו, כל אחד לפי דרכו. ואילולא לחם העם לא היינו מגיעים לעצמאות. עם לוחם משיג עצמאות".
 

ללוחמי המרי, אלה שכאן אתנו ולאלה שאינם, מצדיעה היום כנסת ישראל.