למרות כל האירועים הפוליטיים, ההפתעות, הכיסוחים וגם התעלולים, האירוע החשוב של השבוע היה פתיחת שנת הלימודים.

 

1,757,967 ילדים בישראל חזרו ללימודים. את התרגשות היום הזה אין מי שאינו זוכר, באמצעות ילדינו אנו חווים אותו כל פעם מחדש.

 

גם השנה, שמחת היום הראשון ללימודים מהולה בדאגה ובכעס. מערכת החינוך, כמו מערכת הבריאות, נפלה קורבן למדיניות של נתניהו. אי אפשר להתחמק מכך - כשקיצוץ הוצאות הממשלה זוהי האידיאולוגיה - מקוצצים השירותים לאזרח. שירותים פירושו קודם כל בריאות וחינוך. מקצצים בהוצאות הממשלה כי במקביל מקצצים בהכנסות הממשלה. באיזה הכנסות מקצצים? במיסים שאמור לשלם העשירון העליון. הוא הנהנה האמיתי מרפורמת המס של נתניהו. הכסף נשאר אצלו (3 מיליארד שקל  הוא שווי הפחתת המס לעשירון העליון ב-2006) והשירותים לעם נשחקים ונשחקים.

 

בבתי הספר שבהם לומדים ילדינו, גם השנה תהיינה בעיות בטיחות קשות, תוצאה של הזנחה בתחזוקה ובבינוי; מספר התלמידים בכיתות לא יקטן, כי לא בונים מספיק כיתות חדשות; מפעל הזנה ראוי לשמו לא קיים, למרות הבטחות ראש הממשלה; אחיות בתי הספר שהיו כתובת למצוקות שונות של תלמידות ותלמידים, אינן קיימות עוד; החינוך לערכים, לאהבת הארץ, לידיעת המורשת הלאומית, נעלם ואיננו. את מקומו תופסת בורות ואלימות; מלחמתה של השרה לימור לבנת במורים הותירה במערכת אווירה רעה של דמורליזציה.

ארגוני המורים הצליחו למנוע את מרביתה של גזירת הפיטורים של חבריהם, אך חולייה של מערכת החינוך עוברים גם לשנת הלימודים החדשה.

 

הבחירות מעבר לפינה. הן צריכות להיות בעיקר הכרעה על פניה ודמותה של החברה הישראלית. האם תהיה זו חברה אכזרית המיטיבה רק עם העשירים ביותר, או חברה המתנהלת על-פי ערכי הצדק של היהדות.

 

אם נעשה את הדברים הנכונים ובזמן, אם נחולל את מהפך 2006, יש סיכוי שאת שנת הלימודים הבאה יתחילו ילדי ישראל עם תקווה חדשה.

                                                                       

                                                                        שבת שלום,

 

                                                                                         אפרים סנה