ישראל מסייעת לעליית החמאס
מאת אפרים סנה
דברי השבח ששמע מחמוד עבאס (אבו מאזן) מהנשיא בוש, אין בכוחם להפיג את החשש, כי תנועת החמאס עלולה לזכות בהישג גדול, אולי אף בניצחון, בבחירות הקרובות לפרלמנט הפלשתיני. דחיית מועד הבחירות מ-17 ביולי לסתיו (אחרי ההתנתקות), בלי השתנות מרכיבי יסוד במציאות, לא תוכל למנוע זאת.
המשמעות של ניצחון החמאס בבחירות היא אובדן הסיכוי האחרון להשגת הסכם ישראלי-פלשתיני ולסיום המלחמה. גם מיעוט משמעותי בשיעור של כ-40% מחברי הפרלמנט יקשה על אבו מאזן ועל הפתח להתקדם להסכם כזה. החקיקה בפרלמנט הנשלט על ידי החמאס תעצב חברה פלשתינית איסלאמית שפניה לאיראן ולסעודיה. גם אם אבו מאזן ימשיך לכהן כנשיא, הוא לא יוכל למנוע את חידוש המלחמה, ונפילתו תהיה רק עניין של זמן. סיבוב נוסף של מלחמה יעמיק את השנאה, ירחיק אל מעבר לאופק את הסיכוי להסדר, יפגע קשות בכלכלה, וגרוע מכל - יגרום לאובדן חיי אדם.
מי יהיה אחראי לנפילתו השנייה של אבו מאזן?
כל גורמי הכוח האזוריים נושאים באחריות הזאת. ממשלת ישראל נוהגת באבו מאזן באדנות ובקמצנות, ונאומו של ראש הממשלה בוועידת אייפא"ק לא בישר על שינוי. השגיאה הראשונה היא ההתעלמות מנקודת השפל שבה החל את שלטונו: יאסר ערפאת הותיר לו ממשל בלתי יעיל ותנועה מסוכסכת, וארבע שנות אינתיפאדה הפכו אותו למנהיג של חברה ענייה, מושפלת ומיואשת.
ישראל דורשת ממנו במפגיע לפרק את החמאס, את הג'יהאד האיסלאמי ואת גדודי חללי אל-אקצה מנשקם. אין לו יכולת לבצע מהלך כה לא פופולרי בלי לחולל לפני כן שיפור מוחשי בחיי התושבים. ההתנתקות נתפשת בקרב הפלשתינאים כהישג לטרור, ולא למתינות. אם אבו מאזן לא יוכיח לבני עמו כי המתינות משתלמת וכי באמצעות משא ומתן עם ישראל ישיגו יותר מאשר באמצעות האלימות - הוא לא יוכל לעשות יותר מאשר עשה עד כה.
בתביעתה התקיפה של ישראל מאבו מאזן להציג הצלחות בשטח היא נוהגת בו כאילו היה מפקד חטיבה מרחבית בצה"ל ושוכחת, כי לא נבחר על ידה, אלא על ידי העם הפלשתיני כדי להשיג בעבורו מדינה בת קיימא. לקמצנות הישראלית במחוות יש אכן צידוק ביטחוני. כל הקלה כגון הסרת מחסומים, רשיונות עבודה בישראל, או שחרור אסירים, יש בה סיכון. איש אינו רוצה שנדיבותו תאפשר את הפיגוע הבא. הצרה היא, שהרצון המוצדק למנוע את הפיגוע הבא יוצר מדיניות מחמירה ונוקשה, שלא תמנע את המלחמה הבאה.
גם מדינות המערב אינן יוצאות מגדרן כדי לסייע לאבו מאזן בשעתו הקשה. הן יכלו לעזור בשיפור המצב הכלכלי בשטחים, אך המעשים בתחום זה מפגרים בהרבה אחרי ההצהרות. הקונגרס אישר באחרונה להעביר לפלשתינאים סיוע בסך 200 מיליון דולר, אבל 50 מיליון מתוכם הועברו לישראל לצורך בניית מעברי גבול, 2 מיליונים הועברו לבית החולים הדסה, 5 מיליונים הם שכרו של רואה חשבון שיפקח על ההוצאות. 143 המיליונים הנותרים מועברים תחת התניות חמורות, שספק אם יאפשרו את ניצולם הקרוב. הרצון לפצות על עלבון זה הניע את בוש לתת לאבו מאזן "מתנה" בביקורו הנוכחי: 50 מיליון דולר, כגודל הסכום שהופחת מחבילת הסיוע והועבר לישראל.
מדינות ערב, בעיקר אלה המרוויחות מיליארדי דולרים מדי חודש ממכירת נפט, מצטיינות בנאומים נגד ישראל, אך אינן עושות כמעט דבר כדי להקל את העוני והאבטלה בשטחים. אך לא למדינות אירופה, לא לארצות הברית ולא למדינות ערב יש הרבה כל כך להפסיד, אם המלחמה תחודש ואם ישלוט החמאס בחברה הפלשתינית. חיזוק ההנהגה הפלשתינית המתונה ובלימת החמאס הם אינטרס ביטחוני ישראלי מובהק. יש לשבור את מעגל הקסמים, שעל פיו ממשלה פלשתינית חלשה אינה יכולה לפעול נגד הטרור, וישראל אינה מוכנה לחזקה כל עוד לא מוגר הטרור, אך היא בחולשתה אינה יכולה... וחוזר חלילה.
ישראל היא היחידה שיכולה לשבור את המעגל הזה. אפשר לעשות זאת באמצעות צעדים גדולים, דרמטיים כמעט, לא בהתמקחות של חנוונים. למשל, על ידי שחרור מיידי של אלף אסירים, הגדלה של מספר רשיונות העבודה בישראל ב-20 אלף, הכנת עשרת אלפים אישורים לאיחוד משפחות ברצועה, שיופשרו לאחר ההתנתקות.
החשוב מכל הוא לשנות את ההתייחסות לממשלתו של אבו מאזן. אם במאבק נגד החמאס אבו מאזן שותף, יש לנהוג בו בהתאם. לא להטיף לו, אלא לעזור לו. זו הבחירה לפני ישראל: הסדר עם מחמוד עבאס, או חידוש המלחמה עם יורשיו - החמאס.
http://www.sneh.org.il/
ד``ר אפרים סנה