משפחות יקרות,

 

ככל שעוברות השנים, ככל שאתה מתבגר, נהיה היום הזה, יום הזיכרון המתחיל כעת, קשה יותר לשאתו. לבטח נכונים הדברים למשפחת השכול, שאין לה יום שאינו יום-הזיכרון, ואין לה לילה שאינו חלום אבוד על מה שלעולם כבר לא יהיה.

 

אבל גם לכל אדם מישראל, קשה יותר. פשוט מתארכת שורת הקברים, שמהווה את חלקתו הצבאית הפרטית. בנעורינו קברנו את חברינו לספסל הלימודים, לתנועת הנוער, את אחינו לצוות או לפלוגה.
אחר-כך קברנו את חברינו לשירות המילואים, את אלה שהיו איתנו בכל המלחמות, שהיו לנו כמשפחה. ואחר-כך, הקשה מכל, התחלנו להביא לבית העלמין הצבאי את החברים של ילדינו, דור שני ושלישי להקרבה ולגבורה. וזה המתסכל מכל - תחושת כישלון, שלא הצלחנו למנוע מהדור הבא את שהיה נחלתנו ומנת חלקנו - להלחם ולשלם מחיר כבד.
 

לא מרצון בחרנו בגורל הזה. לא לכך התכוונו מלכתחילה חוזי המדינה וחולמיה, הם לא חשבו שנצטרך לחיות כך, אבל המציאות שסביבנו, הצורך להתקיים בה, מכריחה אותנו להיות חזקים ומוכנים  לקורבן. כפי שנאמר "כי נשמטה החרב מידנו - ונכרתו חיינו".

חוב גדול אנו חבים לאלה שגורל עיוור הפריד בינינו ובינם, לאלה שרצו כמונו לחזור הביתה, להורים, לחברה, לרעיה, לילדים. לאלה שלא הביטו אחור כדי לחפש מישהו שיעשה במקומם את המלאכה. לאלה ששמו על עצמם את הנשק והאפוד ונעלמו בחשכת הלילה, או טיפסו על הצריח ונמוגו בענני האבק.

 

איך נשיב את החוב הזה, חוב החיים שלנו?
אם נשמור על צה"ל, מגן העם, שישאר איכותי וערכי,
אם נבטיח לישראל גבולות בטוחים ועוצמה המרתיעה כל אוייב,
אם נבנה חברה צודקת, הבנויה על ערכים יהודים של חמלה וערבות הדדית,
אם נבער מקרבנו את הרע, האלים והמושחת,
אם נוריש לילדינו שלום.
אז נדע כי היינו ראויים לקורבנם של הבנים והבנות. קורבן שאני חיים אתו יום ולילה, ואין לו תמורה ואין לו נחמה.