לפני 25 שנים עמדנו כאן בגשם השוטף. בכינו ליגאל, והשמיים בכו עמנו. על מה בכינו אותו אז ועל מה אנו מבכים אותו היום.
לרוב העומדים ליד קברו אז היה יגאל חבר אישי. הם ביכו את האיש שהניח יד על כתפם ואמר להם לבוא, שקולו קראם ממדורות כמאמר המשורר, והם הלכו אתו ואחריו בדרכי האש והסכנה והמוות. יגאל היה האיש שהכניס אותם בברית הדם והזיעה שבזכותה קמה ישראל.
רבים מהם נאספו אליו, והם אינם עוד אתנו היום. יגאל היה להם חבר, וגאותם היתה על החברות עמו שאיש כזה הוא חברם.

ביכינו אז גם את גדיעתה של התקווה, כדבריו של ישראל גליל כאן: תקווה שנגדעה בעצם ההמראה. הינו אז שלוש שנים לאחר מהפך 77, וייחלנו להשיב את הגלגל.
קיווינו שיגאל שטבע אך ארבעה חודשים קודם לכך את הבטוי "אתיקה ופוליטיקה" יהיה זה שיוביל את המהלך. הרגשנו אז, כי לאחר מה שקרה אנו זקוקים למי שאישיותו, המופת האישי שלו, מוסריותו, ייתנו לנו את התוקף לשוב להנהגת המדינה.

 

על כן, לא רק על יגאל בכינו אז, אלא גם על עצמנו, כשאנו בלעדיו.כילד, כנער, כאיש צבא צעיר, עוד היתה לי הזכות להכיר את יגאל אישית חברותו עם אבא נוצקה בשנות המאבק ועמדה במבחן הניתוק הפוליטי. אך כאן אני עומד היום כחבר תנועתו, הנעה בלעדיו זה 25 שנים.
על מה אנו מבכים את יגאל היום ? על מה שאנו חסרים אותו ועל מה שאין לנו די ממנו.
יגאל האמין בפוליטיקה נקיה, ופעל לפי עקרונותיה. כדבריו : "אתיקה בפוליטיקה היא אמת". יגאל היה מנהיג סוציאל דמוקרטי לא רק בהשקפתו החברתית אלא גם בסגנון חייו : לא חיקה את מנהגי בעלי- הממון, לא נהנה להתחכך בהם ובארמונותיהם לא ישב. יגאל הבין כי אין קיום לישראל בלי איזון נכון בין בטחון לשלום. על כן אמרה משנתו גבולות בני הגנה ללא שליטה בעם האחר. יגאל ששרטט בכח החרב את הגבול בין יהודים לערבים בארץ ישראל, ידע לשבת אתם כשווה, גם כאן בביתו שלו בגנוסר. שלום מתוך עצמתנו, אך לא מתוך התנשאות ואדנות.

 

נכון, ישראל של היום, אינה ישראל שליוותה את יגאל למנוחות עולם לפני חצי יובל שנים. אבל מה שלא השתנה הוא הצורך באותם דברים שיגאל אלון האמין בהם והגשים אותם : מוסר הפוליטיקה והשלטון, כח להגן ושכל להושיט יד, חברה בלי רשע חברתי.
הארץ משוועת למהפך והוא לא יקרה בלי יגאל. לא יגאל האיש, שאותו אין עוד להשיב, אלא בלי יגאל הדרך, יגאל המצפן.