"מדד השלום" שפורסם ב"הארץ" ב 5.1.2005 חשף שני נתונים חשובים.
8% מהאוכלוסייה תומכים בהנגדות אלימה לפינוי ישובים. זהו גודלו של המיעוט הגורר את המדינה כולה למלחמת אין קץ. 75% מהאוכלוסייה תומכים בחידוש המו"מ המדיני עם הפלשתינאים. זהו הרוב המאמין בנחיצות המו"מ, הפשרה וההסכם. על הרוב הזה כופה המיעוט האלים את דעתו, הגם שהוא רק עשירית ממנו במספרו.
הויכוח על ההינתקות הביא את רגע האמת לפתחנו. האפשרות שיפונו ההתנחלויות בעזה הפעילה את האמצעים בהם נוקט המיעוט לכפות את דעתו: סרבנות, שיבוש אלים של פעולות צה"ל, דה-לגיטימציה של מוסדותיה הנבחרים של המדינה.
זאת דרכם של המתנחלים הקיצוניים. הם מכבדים את זרועות המדינה כל עוד הן משרתות אותם. צה"ל מכובד כל עוד הוא מגן על המתנחלים ועל שיגרת חייהם. אך כאשר צה"ל מפנה מאחזים בלתי חוקיים הם מבזים אותו ואף תוקפים, פיזית את חייליו ומפקדיו. ועדת הכספים אישרה מאות פעמים, לעיתים על חודו של קול, העברות והטבות כספיות אדירות להתנחלויות. אז, לשיטתם של המתנחלים, הייתה הדמוקרטיה הפרלמנטרית כשרה למהדרין, אבל כאשר יש בכנסת רוב להינתקות, היא פסולה בעיניהם והם קוראים למשאל עם שיעקוף אותה.
זה שנים, שחיילים בסדיר ובמילואים שומרים על מאחזים והתנחלויות שהוקמו במרמה ובניגוד לחוק. אף איש פוליטי במרכז ובשמאל לא העלה על דעתו לקרוא לחיילים אלה לסרב פקודה. כאשר מדובר בפינוי המאחזים האלה אין המתנחלים נרתעים מקריאה לסרבנות ומפגיעה אלימה בחיילים ובשוטרים.
על כן, אין טעם להטיף למנהיגים הפוליטיים והדתיים של המתנחלים על חשיבות הציות, הדמוקרטיה וכבוד החוק. הם פשוט אינם חשובים בעיניהם ברגע שהם בסתירה לתוכניתם המבצעית- מניעת הסכם ישראלי-פלשתינאי המושתת על חלוקת הארץ.
המחזות שראינו בפינוי שני מגורונים ביצהר הם קדימון לסרט שנראה, ביום שבו יוחל בפינוי רצועת עזה.
שתי אפשרויות עומדות בפני ממשלת ישראל לטיפול במרי של המיעוט האלים.הראשונה- לשלול חד צדדית מהמסרבים להתפנות בעזה ובשומרון כל שירות ממשלתי. שיישארו- על אחריותם ועל חשבונם. חסרונה של דרך זו הוא פגיעה בעיקרון של דאגת המדינה לאזרחיה ולביטחונם, גם כאשר הם נמצאים מחוץ לתחומה הריבוני.
האפשרות השנייה היא להפעיל יד קשה כנגד המתנגדים לפינוי, מסרבי הפקודה והמסיתים לסרבנות. כלפי הסרבנים יש לפעול באותה נחישות בה טיפל הצבא בסרבנים מה"שמאל". יש לשחרר אותם, לאלתר, מהשירות ולאסור עליהם חזרה לשירות בקבע או במילואים במשך שבע שנים. כך לא יהיו עוד בצה"ל מפקדים שנאמנותם הראשונית אינה לצה"ל ולממשלתה הנבחרת של ישראל.
המאבק על ביצוע ההינתקות ועל פינוי המאחזים הוא המבחן המכריע לקיומה של דמוקרטיה נבחרת במדינת ישראל. הוא עשוי להיות סופו של שלטון המיעוט האלים ברוב הדומם, הוא חלילה, עלול לסמן את ניצחון המיעוט ותבוסת הדמוקרטיה הישראלית. אולם, יש לזכור- עם כל חשיבותו אין טעם במאבק על ההינתקות אם אין הוא מוביל להמשך שעניינו סיום המלחמה בהסכם עם הפלשתינאים. לא מאין אנו יוצאים היא השאלה אלא, לאן אנו הולכים. להמשך המלחמה בקווים מקוצרים משהו, או לסיומה בפשרה שמשמעותה, בין השאר, מפת התיישבות אחרת.
הבחירות, שלא תאחרנה לבוא, תהיינה משאל העם האמיתי. וזו השאלה שחייבת לעמוד במרכזן.
