קשים לנו הימים האלה. אין שבוע, וכמעט אין יום, שבו אין אנו קוברים את מתינו. מי בפיגוע במסעדה, ומי בקרב, ומי באוטובוס המתפוצץ בטירוף המתאבדים.
רק לפני שבועיים ימים עמדתי עם ראש העיר בבית העלמין, ועוד יוצאים מולנו מלוויה של משפחת רון, אנו עומדים לספוד לדב צ'רנוברודה, ובעוד יוצא מסע הלוויתו אנו כבר סביב ארונה של אורלי אופיר בת ה-16, בבחינת עוד זה הולך וזה בא.

 

אין לנו ברירה, אלא לעמוד באומץ בעימות הדמים שנכפה עלינו. הלא זאת ירצו מבקשי נפשנו, לייאש אותנו ולהורידנו אפיים ארצה.
מהיכן נשאב את כוחות הנפש הדרושים לעמוד במסות במוראים, ובמבחנים שעוד צופן לנו העתיד. אל בתי העלמין הצבאיים נלך, שם קבורים חברינו ואחינו ובנינו. הם שלא שאלו עד מתי ומה יהיה הסוף.
הם שלא הביטו אחור כדי לחפש מישהו שיעשה במקומם את המלאכה.
 אלה ששמו על עצמם את הנשק והאפוד ונעלמו בחשכת הלילה, או טפסו על הצריח ונמוגו בענני האבק.
אלה שגורל עיוות הפריד בינינו ובינם, לא אהבו את החיים פחות מאחרים, גם הם רצו לחזור הביתה, להורים, לחברה, לרעיה, לילדים.
הם ויתרו על הכל באחת, כדי שהמדינה הזו, ביתם היחיד של היהודים יעמוד ויתקיים. כדי שאנו נוכל להמשיך ולחיות. זכר קרבנם מחייב אותנו, אין לנו זכות מוסרית להפוך קרבן זה למיותר. כל מאמץ שלנו, כל סיכון שלנו, כל קרבן שלנו, אינו אלא המשך מתבקש של דרך הנופלים.