משפחת שדה, חברות, חברים,
אני זוכר את הבוקר ההוא שבו אמר לי אבא: "היום אתה תהיה כל היום עם יורם. יצחק שדה איננו".
אני זוכר את הדממה מול הבית האדום ברחוב אלנבי, ואת קולו של אבא מהדהד מול אלפי האבלים:
"הסתלק חלוץ... הסתלק לוחם... הסתלק מהפכן... הסתלק אמן, שחותם האמנות היה טבעו בכל מעשיו בשטחי פעולתו ויצירתו המרובים - אמן בחציבה, אמן בטכסיסי מלחמה, אמן בכתיבה, אמן בשיח, אמן בהכרת אנשים וביחסי חברות, אמן בתרבות הגוף ובתרבות הרוח. ידיד יקר, חבר נאמן, נושא דגל ומשרת הדגל - אהוב, נערץ, בלתי נשכח".
חמישים שנה חלפו מהיום ההוא, מדברי ההספד ההם ואנחנו עודנו מתרפקים על זכרו של יצחק שדה.
מה גרם לפקודיו, לאלה שנותרו מהמלחמות, לאהוב אותו ולהעריץ אותו כל כך ולהוריש יחס זה לבניהם ולבנותיהם אחריהם.
התשובה היא במעגל. בשיח הפתוח שניהל עם פקודיו במעגל מסביב למדורה, מעגל שבו כולם שווים והוא משוחח, שומע ומשיב. מפקד - מורה. מפקד - מחנך. מפקד - רע. שיח דמוקרטי שלא פגע כהוא זה במשמעת הצבאית.
שני דברים הציבו את יצחק שדה בפסגת הפנתאון של מצביאי המאבק והתקומה.
הוא היה אבי התעוזה והמקוריות המבצעית. היציאה מהגדר, היתה לשם קוד לכל פעולה בלתי-שגרתית, מפתיעה, בלתי צפויה.
היא ליותה את צה"ל מאז בכל דרכיו, כסוד הצלחתו. גם פעולת אנטבה, היתה בעצם יציאה מהגדר, חריגה מהגבולות המקובלים של טווח ומרחק. השראת מחשבתו הצבאית של יצחק שדה קיימת בצה"ל גם שנות דור לאחר שאחרון תלמידיו פשט את מדיו.
והדבר השני - החשוב והמהותי לא פחות - יצחק שדה נתן ללחימת היהודים על נפשם את המימד המוסרי. המלחמה על עצמאות ישראל, על קיום ישראל, היא קודם כל מלחמה מוסרית. יצחק שדה לא הכיר בחיץ בין לחימה מוסרית לבין מוסר לחימה, שעניינו, קודם כל, הימנעות מפגיעה בחפים מפשע. יצחק שדה בנה צבא שטבע קיומו היה הציות המוחלט להנהגה הלאומית האזרחית.
גם במלחמתנו היום, אנו נזקקים לתעוזה ולמקוריות שבתכנון ובביצוע. גם היום יש ונושע עם ישראל ביד קומץ אמיצים הפועלים בלוע הארי, בלב הסכנה.
אבל היום, דווקא היום, אנו חייבים לדבוק בציווי המוסרי של תורת יצחק שדה ומורשתו וכך אמר:
"למדנו לדעת את הקשר בין הצדק ובין הניצחון. קשר ישר וממשי. באשר צדק הוא גם כוח, כי בעד עניין צודק לוחמים אחרת. צדקת העניין מזעיקה את כל כוחותיו הנפשיים של האדם והכוח הנפשי - יש והוא מתגלם גם בכוח הפיסי. נשק טהור של אדם צודק הוא נשק מסוכן מאוד ויעיל מאוד".
עוד שעה קלה, תטה השמש לשקוע, ואנו נעזוב את חלקת הקבר הצנועה הזו. בידיעה כי האיש הזה שנקרא "הזקן" ומת בעצם כל כך צעיר, האציל מרוחו על דור שלם, והותיר מורשת שהיא מצפן צבאי ומוסרי לעם הנלחם על חייו.
איש לא היטיב לבטא ידיעה זו כחברו המשורר נתן אלתרמן שכך חתם את קינתו על יצחק שדה:
שא תודה, לב אמיץ ונשמה מסוערת,
איש לוחם ובונה, בא נתיב עד תומו.
ואשרי החקוק עלי לוח בחרט,
גם בקרב רעיו גם בקרב עימו.