בטרם נחיתתו בנתב"ג, חג מטוס אל על שהחזירני מהמזרח מעל גבעות הגדה המערבית. מבט בחלון מסביר יותר מאלף מלים את מצוקתו של מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית. לצדה של כל התנחלות כמעט נבנית או נבנתה כבר שכונה חדשה. את מה שראיתי בחטף מחלון המטוס רואים אזרחיו של עבאס כל יום. ממשלת ישראל שוקדת במרץ על שינוי המפה, בעודה מסבירה לעם ולעולם כי אין לנו עם מי לדבר. לפני זמן קצר ביקרתי עם קבוצה של קצינים בכירים במילואים אצל עבאס ברמאללה. ההיפך הגמור הוא הנכון. האיש מתחנן כמעט למשא ומתן, וחוזר על מחויבותו שלא לסטות אל דרך הטרור והאלימות. מצוקתו של עבאס החמירה בעקבות ההשתלטות של האחים המוסלמים על מצרים. לא זו בלבד שאין לו את הגיבוי המצרי שהיה לו, הגיבוי הזה עבר אל אויביו בנפש. גם מדינות המפרץ הסירו למעשה את תמיכתן בו. קטאר אף תומכת בנדיבות בחמאס, ותחנת אל-ג'זירה שבבעלות השליטים היא שופר של תנועת הסירוב והטרור הזאת. מפלגת השלטון בטורקיה, מדינה מוסלמית חשובה שאף התיימרה בעבר לשמש כמשכינת שלום אזורית, רואה בחמאס את אחותה הקטנה. איזו ברירה נותרה, אפוא, לנשיא הפלסטיני המאוים מבית ומבודד מבחוץ, כשמולו ממשלה ישראלית שרוצה בסילוקו? הפנייה לגוף היחידי בעולם העשוי לתת לו תמיכה היא המוצא האחרון שנותר לו, זולת האלימות. עבאס אומר חד-משמעית כי ייכנס למו"מ ללא תנאי עם כל ראש ממשלה ישראלי למחרת ההצבעה באו"ם. הכרת האו"ם בפלסטין כמדינה משקיפה לא תהיה רעה לישראל. להיפך. יש לה שתי משמעויות חיוביות - הצהרתיות בלבד, אך מהותיות מאוד. החלטת או"ם על הכרה בפלסטין כמדינה יוצרת מחסום, תחוקתי אמנם, בפני הלא-פתרון של מדינה אחת דו-לאומית. החלטה זו מקבעת גם, 65 שנה לאחר כ"ט בנובמבר, את חלוקת ארץ ישראל כאשר למדינה היהודית 78% משטחה ולמדינה הערבית 22% - חצי משניתן לה ב 1947. לאחר שש מלחמות ושתי אינתיפאדות זהו ניצחון חשוב לציונות. הכרה בפלסטין כבמדינה-לא-חברה איננה עומדת בסתירה להסכמי אוסלו. הסכמי אוסלו אומרים דבר פשוט: אם הפלסטינים יילחמו בטרור הם יקבלו מדינה בעזרתה של ישראל. הרשות הפלסטינית פועלת ביעילות נגד הטרור. מפקדי צה"ל והשב"כ בשטח מאשרים זאת. אך את המדינה העצמאית המובטחת לא קיבל העם הפלסטיני. איומי הענישה שמשמיעים שרי הממשלה בהתלהמות צופה-פני-פריימריס הם איומי סרק. הם משקפים מצב רוח לוחמני וחרדה, אך אם ימומשו אין הם בבחינת יריית כדור ברגלה של ישראל, אלא ישר בכבד. התמוטטות הרשות תחייב את צה"ל לנהל את הגדה המערבית, ניהול שמחירו הכספי והדיפלומטי עצום. פירוק כוחות הביטחון הפלסטיניים יחייב עיבוי דרמטי של נוכחות צה"ל בגדה ברמות שידענו בשנות האינתיפאדה. כאשר סיני והגולן הסורי מצויים בידי הסלאפים, הביטחון השוטף יבלע את משאבי צה"ל ויכרסם ביכולותיו, כמו ערב מלחמת לבנון השנייה. תנאי אחד צריכות ישראל וידידותיה להציב לרשות - לא לעשות במעמד החדש שימוש עוין ונלוז כמו פנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג ופעולות חרם למיניהן. אם יתחייב לכך עבאס יש לתמוך בבקשתו ולא לתקוף אותה בהיסטריה ובהתלהמות.