אפרים סנה לא נהנה מיחסי ציבור טובים במיוחד. אף על פי שבעניין הפלסטיני הוא יונה מוחלטת, השמאל מעולם לא התלהב ממנו. אף על פי שבנושאים של ביטחון לאומי הוא גילה אחריות מופלגת, הימין מעולם לא חיבק אותו. הקצין־לשעבר, הרופא־לשעבר והשר־לשעבר נתפס על פי רוב בציבור כאדם נוקשה וחמור סבר. הוא אינו קוּל ואינו זוכה לרייטינג גבוה. אבל בחזית האיראנית, סנה הקדים את כל הקברניטים הישראלים. את האיום האיראני סנה הבין כשכל המבריקים והזוהרים עדיין לא ידעו במה מדובר. כבר לפני 20 שנה הוא הזהיר בכנסת שנשק גרעיני בידי איראן יהווה איום קיומי על ישראל. מאז ועד היום הוא לא הרפה. בכל פורום ומעל לכל במה, הביטחוניסט־הסוציאליסט זעק: איראן, איראן, איראן. ואולם מכיוון שהוא לא קוּל ולא זוכה לרייטינג גבוה, מעטים הקשיבו לו. גם מקבלי ההחלטות וגם הציבור הרחב הפנו לו עורף. היום, כאשר הכל מבינים את שהוא הבין לפני שני עשורים, יש לדברים של האיש היושב מולי משקל סגולי ייחודי. בניגוד לרבים אחרים, לבנו של משה סנה המיתולוגי יש קבלות. הוא ראה את הקרחון בעוד מועד והוא הזהיר מפני הקרחון בעוד מועד והוא עשה את כל שביכולתו כדי שלא נשוט אל תוכו. חמש דקות אחרי שאני נכנס אל תוך המשרדים של חברה ביטחונית פרטית בהרצליה, אפרים סנה שואל אותי אם ראיתי את התצלום התלוי תמיד מול שולחן העבודה שלו. “זה 15–F ישראלי הטס מעל לכרי הדשא הירוקים ומעל לצריפי העץ הארוכים של אושוויץ. מטיס אותו מפקד חיל האוויר הנוכחי, אמיר אשל. מבחינתי זאת השקפת עולם וזאת תמצית העניין: אם יש 15–F, אין אושוויץ. אם לא יהיה 15–F, עלולה להיות אושוויץ. רוצה לקרוא לזה תסביך שואה? קרא לזה תסביך שואה. אני לא חושב שזה תסביך, אלא לקח היסטורי. את סבא וסבתא שלי רצח האיכר הפולני שאצלו הם הסתתרו. מכאן אני למדתי שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. וכשאני רואה שוב חיבור בין אידיאולוגיה קיצונית לבין יכולת צבאית מוחלטת אני אומר רגע רגע, זה משהו שמזכיר לי משהו. זה משהו שפעם אחת כבר חיסל שליש מהעם היהודי. וכשאני רואה שילוב של שנאת ישראל קנאית עם יכולת השמדה חסרת גבולות, אני אומר חברים, גם את הדבר הזה אני מכיר. זה משהו שכבר הרג פעם שישה מיליון יהודים. אם ניתן לצירוף הזה לחזור על עצמו במאה ה–21 - מה למדנו מההיסטוריה שלנו? לא למדנו דבר. הלוא מה שקרה שם יכול לקרות גם פה, בצורה זו או אחרת. ואת זה אני לא מוכן לקבל. את הסיכון הזה אני לא יכול לקחת על עצמי. לא פעם שנייה. “לפני ארבע שנים ביקרתי ביפן. לקחו אותי לביקור במוזיאון של הירושימה. בשלב הזה כבר הייתי 16 שנה בתוך העיסוק בעניין האיראני. כבר ידעתי את כל מה שיש לדעת. אבל היפנים יודעים לעשות מוזיאון. הם תיעדו את הזוועה באופן מצמרר. האנשים המותכים למוות באש האטומית. הילדים שבשר זרועותיהם תולה עליהם. ההרס המוחלט של העיר. כך שפתאום זה הכה בי: ראיתי את זה קורה גם בתל אביב. הרי אם לאיראנים יהיה נשק גרעיני זה יכול לקרות גם בתל אביב. עמדתי שם והסתכלתי סביבי ואמרתי, ‘את זה לא יעשו לנו’. לא יכניסו אותנו אל התופת הזאת. נהפוך את העולם ונעשה את כל מה שצריך לעשות ונשלם כל מחיר שצריך לשלם כדי שלא תהיה הירושימה בתל אביב”. אתה מגזים, אני אומר לאיש קפוץ השפתיים הדחוס בתוך חולצה כחולה־לבנה. טיעון אושוויץ הוא טיעון רגשני וטיעון הירושימה הוא טיעון לא רציני. האיראנים קיצונים אבל האיראנים לא מטורפים. הם לעולם לא יעשו שימוש ישיר בנשק גרעיני נגד ישראל. גם אם איראן תהפוך למעצמה גרעינית, ישררו במזרח התיכון יחסים של הרתעה אשר יגרמו לכך שלא יתרחש כאן שום אירוע אפוקליפטי. סנה מתבונן בי במבט מלגלג של מבוגר המאזין לילד אשר אינו יודע מה הוא שח. “אני בוגר של כל רבי השיח בנושא האיראני”, הוא עונה. “הייתי בכל הדיונים ושמעתי את כל הטיעונים. קראתי את דבריהם של כל המומחים הגדולים בעולם. אני אומר לך: קשקושים. פשוט קשקושים. במקום שאין סימטריה אין הרתעה הדדית. ובינינו לבין האיראנים אין סימטריה. לפחות בשני ממדים היחסים בינינו הם א־סימטריים לחלוטין. "הממד האחד - פגיעות. השטח של איראן גדול פי 70 משטח ישראל. פי 70. על כן הפגיעות שלנו גבוהה לאין ערוך. מה יש לנו, סך הכל? שלוש תחנות כוח, שני נמלי ים, נמל תעופה בינלאומי אחד. מכון ויצמן, אוניברסיטת תל אביב, הטכניון, ערי ההיי־טק. על כן הפיתוי להכות בנו הוא פיתוי עצום. גם אם פצצה גרעינית אחת לא יכולה להשמיד את המדינה, היא יכולה למחוק את כל מה שיש לנו כלכלית ואינטלקטואלית. “הממד השני - ערכיות. התהום הנפשית בינינו לבין האיראנים עמוקה הרבה יותר משאנשים מוכנים להבין. אנחנו מקדשים את החיים בעוד שהשיעה מקדשת את המוות. לנו יש אתוס דמוקרטי ואילו להם יש אתוס של הקרבה. במהלך מלחמתם בעיראק לאייתוללות לא היתה בעיה לשלוח ילדים איראנים כדי שיטהרו בגופם שדות מוקשים. במלחמת לבנון השנייה חיזבאללה הרג ערבים מוסלמים בגליל ופשוט הכריז עליהם כעל שאהידים. על כן בהחלט ייתכן שההנהגה העליונה בטהראן תחליט יום אחד שראוי להקריב את חייהם של חמישה מיליון או עשרה מיליון איראנים כדי להשמיד את היישות הציונית. בעולם המושגים שלה, שיקול כזה הוא בהחלט שיקול שמתקבל על הדעת. מה שהציל את העולם בזמן משבר קובה היה העובדה שג’ון קנדי וניקיטה חרושצ’וב היו בני תרבות אחת. הם היו יריבים אידיאולוגים מרים אבל שניהם נהגו באחריות כיוון ששניהם קידשו את חיי האדם. לא זה המצב אצל חמינאי. איש שאינו יכול לדעת מה הוא הוזה בחצי הלילה. הפרגמטיזם המיוחס למשטר שלו הוא פרגמטיזם המשרת יעדים מטורפים. לכן לא תהיה סימטריה בינינו לבין האיראנים ולא הרתעה הדדית. לכן לא תיתכן הכלה של איראן גרעינית. האפשרות של חיים עם פצצה איראנית פשוט לא קיימת”. אתה איש שמאל, אני אומר לסנה, אבל אתה מדבר על איראן כפי שבנימין נתניהו מדבר עליה. אתה מתייחס אליה כאל איום קיומי מוחלט. אבל היה זמן שכך חשבו גם על פקיסטן ואנחנו חיים עם פקיסטן. הניסיון מלמד שהחיים חזקים יותר מכל הסכנות ומכל האזעקות ומכל החרדות. נמצא דרך, יהיה בסדר. “אלך עם ההיגיון שלך”, אומר לי סגן שר הביטחון לשעבר. “אניח לרגע שלא קיימת סכנה ממשית שחמינאי יירה שיהאב גרעיני על הקריה. אני אומר לך שגם בתרחיש כזה איראן גרעינית תביא לקמילתה של מדינת ישראל. בזירה הפנימית פצצה איראנית תגרום לשלושה תהליכים: העלייה ארצה תיפסק, ההשקעות בארץ ייפלו ובריחת המוחות מהארץ תתעצם. הלוא על מה בנויה ישראל? על יוזמה ומצוינות. אלו שני הכוחות המחזיקים אותנו מעל המים. אבל אם ניאלץ לחיות תחת הצל של הפצצה השיעית, משקיעים לא יבואו לכאן ובוגרי סטנפורד ישראלים לא יחזרו לכאן. המשקיע מקליפורניה יחשוש מהסיכון הכרוך במקום הזה והאם הטובה מצפון תל אביב תאמר לבן שלה שהוא לא חייב לחזור ארצה מ–MIT, היא כבר תבוא לבקר את הנכדים בבוסטון. כך תתחיל השקיעה של החלום הציוני. גם בלי שיתחולל אירוע גרעיני, חמינאי יצליח להביא לדעיכתה של מדינת ישראל. “בזירה החיצונית יתרחשו שלושה תהליכים אחרים: ראשון - לא יהיה שלום. איזה מנהיג פלסטיני יעשה ויתור בירושלים כשמאחוריו האייתוללה החמוש בנשק גרעיני? איזה מנהיג ישראלי יוכל לקחת על עצמו סיכונים כשמדינתו מאוימת על ידי נשק גרעיני איראני? שני - כל הנבלות במזרח התיכון יילכו זקופים, כיוון שיהיה להם גיבוי של מעצמה גרעינית וכל המתונים יילכו שפופים ויחיו בחרדה מתמדת. שלישי - נמצא את עצמנו מוקפים בפקיסטניות. מה זו פקיסטן? מדינה לא יציבה עם השפעה איסלאמית קיצונית גדולה וארסנל של פצצות אטום. כאשר סעודיה, מצרים וטורקיה יילכו בעקבות איראן ויתגרענו, הן יהיו בדיוק כאלה. עכשיו צרף את שלושת התהליכים הפנימיים ואת שלושת התהליכים החיצוניים שאותם תיארתי לך. מה אתה מקבל? סיוט. מבית - קמילה כלכלית ופסיכולוגית, ומחוץ - טבעת מקיפה של פקיסטניות ומצב של נחיתות אסטרטגית. האם אתה מכיר ישראלי אחד שמוכן להשאיר לדור הבא ירושה שכזאת?” האמירה שלך היא חד־משמעית, אני אומר לבן שיחי. הפצצה. כמעט בכל מחיר, הפצצה. לא משנה מה יאמר העולם ולא משנה מה יאמרו האמריקאים ולא משנה מה יאמר נשיא המדינה. על פי שיטתך שלך, חובתנו לשלוח את ה 15–F שלנו להפציץ את אושוויץ של המאה ה–21 לפני שהיא תכלה אותנו. “אנחנו קרובים מאוד לרגע האמת”, עונה אפרים סנה, “אבל עדיין נותרו לנו כמה חודשים. אני מעדיף להיות עם האמריקאים באביב מאשר להיות נגד האמריקאים בסתיו. אם היתה לנו הנהגה אחראית בשנים האחרונות היא היתה מגיעה להבנה עם ארצות הברית שישראל תהיה גמישה בנושא הפלסטיני וארצות הברית תהיה קשוחה בנושא האיראני. יחד היינו בונים חזית אזורית חזקה מול טהראן ועומדים כנגד תהליכי האיסלאמיזציה המטלטלים את האזור. אבל נתניהו וברק עשו את ההפך הגמור. הם הביאו את יחסי ארצות הברית–ישראל לשפל שלא היה כמוהו. מצד אחד הם בנו את הנכס האסטרטגי הנקרא אופציה צבאית, אבל מצד שני הם איבדו את הנכס האסטרטגי הנקרא ארצות הברית. בזמן הקצר שנותר הייתי מנסה לשנות זאת. בשום פנים ואופן לא הייתי פועל לפני הבחירות בארצות הברית כדי לא להתגרות באובמה. הייתי מנסה לגבש חבילת הבנות עם ארצות הברית המבוססת על מניעה בכוח של גרעין איראני ועל הבטחת המונופול האסטרטגי המיוחס לישראל ועל יישום של פתרון שתי המדינות. העדיפות הראשונה היא לפעול באיראן בשיתוף פעולה עם האמריקאים. העדיפות השנייה היא לפעול באיראן בברכת האמריקאים. אבל אם לא תהיה ברירה, אכן ניאלץ לפעול לבדנו. אין לנו הזכות המוסרית להשלות את עצמנו שוב. בסוף־בסוף, עלינו לסמוך רק על עצמנו”.