רע היה לישראל השבוע שחלף.

תחילתו - ההצבעה פה אחד של 189 מדינות בוועידת הגרעין של האו"מ. ההחלטה בודדה את ישראל ותכליתה לשלול מישראל את יכולת ההרתעה שלה. מילה אחת לא נאמרה בה על איראן המרמה בקביעות ובחוצפה את המוסדות הבינלאומיים. החמור הוא שארצות הברית אף היא הצביעה בעד ההחלטה המחפירה. לא עוינות לישראל יש בכך אלא אות לחולשתה של ארצות הברית. אין היא מצליחה עוד לכפות את דעתה בפורומים בינלאומיים. מצרים, המקבלת סיוע שנתי של 2 מיליארד דולר מארה"ב, היא שכפתה עליה את רצונה. זאת כיוון שלנשיא אובמה חשוב יותר הקונצנזוס הבינלאומי סביב רעיון פירוז העולם מנשק גרעיני מבלימתה בפועל של איראן. לא בבלימת האיסלאם הקיצוני הוא רואה את תפקידו הגלובאלי אלא בטיפוח רעיון יפה אך נאיבי ששעתו עוד רחוקה מלהגיע.

 ואז בא המשט הטורקי.

אין טעם לחזור על הפרטים הידועים לעייפה. אך כיוון שנגרם למדינה נזק מדיני חמור ביותר יש ויש חובה לבדוק איך צעדנו לתוך המארב שהכינו לנו תומכי החמאס?

 ואלה השאלות שצריכות להישאל:
אופיו הטרוריסטי-ג'יהאדי של הארגון שעמד מאחורי המשט היה ידוע לכל, לבטח לקהילת המודיעין. מספר אנשיו על סיפון האוניה גם הוא לא סוד היה – מעל 600 איש. ביודענו כל זאת מה היה השיקול לבחור בדרך שנבחרה כדי לעצור את המשט מלהגיע לחוף עזה? ידוע לנו כבר מניסיון האינתיפאדה הראשונה – כאשר כוח צבאי חמוש מוקף בהמון לא חמוש אך אלים, העולה עליו פי כמה במספרו, בסופו של דבר נאלצים החיילים להפעיל את נשקם כדי להציל עצמם מלינץ'. והתוצאה הבלתי נמנעת היא הרוגים בקרב המפגינים. בהינתן ניסיון זה למה עדיין דבקו בשיטת הפעולה הזו וביחסי הכוחות הנחותים לרעתנו?
כאשר דווח מן האוויר על המחכה לכוחותינו על הסיפון מדוע התעקשו להורות ללוחמי השייטת להשתלשל הישר אל זרועות המחבלים?
אלו הן שאלות ברמה המבצעית.

 יש להדגיש כי היחידים שפעלו ללא דופי, בתעוזה רבה, היו לוחמי השייטת עצמם, כאשר נקלעו לנסיבות החמורות.

 נותרה שאלה נוקבת ברמה האסטרטגית – מה רוצה הממשלה שיקרה בעזה? מדוע זה שלוש שנים משלימה הממשלה עם שלטון החמאס ברצועה – עם קיומו של בסיס איראני ההולך ומתעצם 3 ק"מ משדרות?
ועדת החוץ והביטחון של הכנסת היא הגוף האמור על-פי החוק לפקח על הממשלה בענייני ביטחון. היא חייבת לערוך בדיקה יסודית של השאלות האלה.

 

 השבוע נפרדנו מליובה אליאב כשהוא שבע ימים ומעשים טובים למען עם ישראל ומדינתו.

 

כל דרך חייו היתה דרך של שירות בצמתי העשייה של הציונות: העפלה, לחימה בנאצים, התיישבות, יישוב הנגב והגליל. בכל שלב בחייו נתן דוגמה אישית – כסניטר בבית חולים בתל-אביב, כמורה בקרית-שמונה ובאור-עקיבא. כשאחרים חיפשו שררה, ליובה חיפש את השליחות. כשאחרים התמוגגו בנהנתנות, ליובה המשיך עד יומו האחרון לגור בדירה קטנה ברחוב קרל-נטר 3 בתל-אביב.

 

בשנת 1993 כשסיים הנשיא הרצוג את כהונתו הייתי בין התומכים בליובה כמועמד "העבודה" לנשיאות המדינה. האמנתי כי בחירתו לתפקיד הרם של מי שהדוגמה האישית אפיינה את כל מסלול שירותו הלאומי הארוך תשדר מסר ערכי לציבור. מרכז המפלגה העדיף את עזר וייצמן ואחרית הדברים ידועה.
 

את עשרים ושלוש שנותיו האחרונות עשה בכפר הנוער שהקים במו ידיו בניצנה שבגבול סיני. שאבתי נחמה פורתא מהעובדה כי חניכיו הצעירים מניצנה, כמו מדריכי הנוער כחולי החולצה, היו בין הבאים להפרד ממנו השבוע.
 

דרכי הצטלבה בדרכו כאשר התגורר בקרית-שמונה כמורה במכללת תל-חי, ואני התגוררתי במטולה כמפקד איזור הביטחון בדרום-לבנון. מאז נקשרה נפשי בנפשו והוא עמד לימיני, כחבר מבוגר ומנוסה, במאבקיי הפוליטיים. עם עוד רבים וטובים אתגעגע לליובה אליאב.

 

 

                                                      שבת שלום,
 

                                                             אפרים סנה