למען הגילוי הנאות, עלי לציין שאינני ניגש לניתוח הזה מעמדה אובייקטיבית. כסגן שר הביטחון התנגדתי נחרצות לנסיגה החד-צדדית מלבנון. בזירה הפוליטית איש כמעט לא תמך בעמדתי זו - מלבד עוזי לנדאו מימין ויוסי שריד משמאל. במערכת הביטחון התנגדו לנסיגה הרמטכ"ל שאול מופז ואלוף פיקוד הצפון, גבי אשכנזי.

מאז גירוש אש"ף בקיץ 1982 - מי שלחם בנו בלבנון, ובעוצמה גוברת משנה לשנה, היתה איראן באמצעות ארגון החיזבאללה שהקימה. במרוצת 18 השנים שמאז לבש המאבק ברצועת הביטחון בדרום לבנון אופי של לוחמת גרילה ואנטי-גרילה, כאשר ידו של צה"ל היתה בסופו של דבר על העליונה. יישובי קו העימות בצפון נהנו מביטחון מלא, עיבדו את אדמתם עד קו הגבול ממש, ורקטות לא נורו אל שטחנו. המציאות הזאת לא הושגה בלי מחיר דמים. מדי שנה איבד צה"ל בלבנון, בממוצע, 25 לוחמים. רצועת הביטחון יצרה שכבת מגן בתחום לבנון שאליה התנפצה הגרילה האיראנית, וזה היה מחיר ספיגתה.

מה שנשחק בשנים אלה, וביתר שאת בארבע השנים שקדמו לנסיגה, הוא יכולתה של החברה הישראלית לעמוד במחיר ההרוגים המתמיד שנגבה ממנה. מאז רצח רבין לא שידרה המנהיגות הפוליטית לציבור ולחיילים שום מסר של עמידה, שום אמירה כי המלחמה בשלוחיה של איראן היא צודקת וצריך להתמיד בה גם בהעדר ניצחון של "זבנג וגמרנו".

את דעת הקהל, שתחושת הערבות ההדדית שלו התרופפה, עיצבה תנועת "ארבע אמהות". תנועה זו הציבה את הדאגה לחיי הבנים, הרגש הבסיסי האנושי העמוק ביותר, מעל כל שיקול של ביטחון לאומי, שנהפך כמעט למושג מבוזה. ההנהגה הפוליטית מימין ומשמאל, פרט לבודדים ואני ביניהם, לא הציגה בתגובה לטיעונים של "ארבע אמהות" ותומכיה שום תשובה ערכית ועניינית.

ההנהגה הזאת לא הבינה, כי המלחמה איננה על השליטה ברכס הבופור, וגם לא רק על שלומם של תושבי הגליל. זה היה הניסיון הראשון של איראן להביס את ישראל בלוחמת גרילה, כדי להתייצב על גבולה הצפוני ממש. מצב הרוח הלאומי, שלא היתה לו יד מנהיגה ומכוונת למעט הנהי הפופוליסטי של "ארבע אמהות", הפך את הנסיגה מלבנון לקלף בחירות מנצח.

מחייבי הנסיגה טענו, כי היא תשלול מהחיזבאללה את התירוץ של "מלחמה בכיבוש הישראלי", תביא להפסקת פעילותו הצבאית ותהפוך אותו לארגון פוליטי. מנגד טענו שוללי הנסיגה החד-צדדית, כי אין ואקום בלבנון. בהעדר הסכם, מי שיתפוס את מקום צה"ל וצד"ל יהיה החיזבאללה, שיתייצב על הגדר של יישובי הצפון, ויזכה בעמדת זינוק נוחה לתוקפנות חדשה. איראן תמשיך ותפעיל את חיזבאללה נגדנו מהקו שאליו ניסוג.
מלחמת לבנון השנייה, שפרצה ב-12 ביולי 2006, הכריעה באיחור של שש שנים את הוויכוח. במחיר של שקט זמני יצרנו את תנאי הפתיחה הנוחים לחיזבאללה. מספר הרוגינו במלחמה זו היה גדול פי שישה מממוצע הנופלים מדי שנה בשנותיה האחרונות של הלחימה בלבנון.

לנסיגה החד-צדדית מלבנון היו עוד שתי השלכות. ההשלכה האחת היא הפקרת צד"ל. חיילי צבא דרום לבנון, שקשרו את גורלם בגורלנו ושמאות רבות מהם נפלו בקרב, הופקרו לחיי עוני בישראל או לחיים של השפלה וסבל בלבנון. הפקרתם הצינית היא כתם מוסרי על מצפונה של מדינת ישראל. אות אזהרה למי שישקול לכרות אתנו ברית בעתיד.

ההשלכה השנייה היא שידור מסר של רפיסות לסביבתנו: אנו בורחים מהמקום שבו אנו מדממים. ב-30 ביוני 2000, חודש לאחר הנסיגה ושלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, אמר לי יאסר עבד ראבו: "אתכם, הישראלים, צריך לדבר רק בלבנונית. זו השפה היחידה שאתם מבינים". יש האומרים כי טוב שהאינתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000, תפסה אותנו כשאנו מחוץ ללבנון. אבל ניתן בהחלט להניח, אם כי לא להוכיח, כי מסר החולשה ששידרה הנסיגה מלבנון עודד את הפלסטינים לשוב לדרך האלימות.

כיום עוצמתו של החיזבאללה בלבנון עולה פי כמה על העוצמה שהיתה לו בקיץ 2006, בוודאי על זו שהיתה לו במאי 2000. איראן תמשיך ותרצה להפעיל את העוצמה הזאת נגד העורף הישראלי. בהבנה אמיתית של מהות העימות ובהצגתה הכנה והישירה לציבור יהיה צורך גם בעתיד.