העימות בין מצרים לחיזבאללה שפרץ לאחר חשיפת רשת הריגול והחבלה – הוא "פרשת השבוע" שחלף.
חשיבותה של הפרשה היא בכך שהיא האירה בזרקור רב-עוצמה שתי אמיתות אזוריות חשובות ובסיסיות עד מאד.
האחת – קו השבר באיזור עובר בין איראן לבין שאר מדינות האיזור. המאבק המהותי, העמוק, במזרח התיכון הוא בין מדינת ההלכה השיעית לבין שאר המדינות. לא כל שאר המדינות החוששות מאיראן הן מופת לדמוקרטיה ולנאורות. ממש לא. אבל יש להן מכנה משותף של זיקה למערב ובמידה מסויימת אף לתרבותו, ושל תמיכה עקרונית בהסכם של השלמה עם ישראל. "יוזמת השלום הערבית" היא הביטוי הממוסמך לתפיסה זו. מה שבטוח הוא שמצרים, ירדן, מדינות המפרץ, הרשות הפלשתינאית, אינן רוצות להיות למדינה בסגנון השלטון האיראני. אין הן רוצות להכנס ל"ציר ההתנגדות" שאיראן בונה, שמהותו עימות עם ישראל ועם ארה"ב.
השניה – הדרך שבה איראן מבקשת להרחיב את תחום שליטתה באיזור היא דרך החתרנות והפצת הטרור. איראן בנתה את חיזבאללה בלבנון כארגון צבאי בעל רבבות טילים ורקטות לא רק כדי להלחם בישראל. איראן בנתה אותו גם ככוח פוליטי שישתלט על המערכת הפוליטית הלבנונית ויספח אותה לאימפריה הפרסית החדשה. באמצעות הסכם דוחה שנחתם לפני כשנה, שבו נכנע ראש הממשלה סניורה לתכתיבי חיזבאללה, קיבלה איראן את מבוקשה זה.
את ארגוני החמאס והג'יהאד האיסלאמי מממנת ומחמשת איראן לא רק כדי לבצע פיגועים בישראל ולשגר טילים ורקטות אל יישוביה. היא עושה זאת כדי לערער את הרשות הפלשתינאית ולהשתלט עליה בכוח. בעזה זה כבר קרה. ביוני 2007.
את מה שאני יודע ידע גם השלטון במצרים. אבל חשיפת רשת הפיגועים שתכנן ארגון חיזבאללה בלבנון חשף לנשיא מובארכ כי את אותה שיטת חתרנות מיישמת איראן גם כלפיו וכלפי משטרו. עם זה אין הוא יכול בשום אופן להשלים ומכאן תגובתה הקשה של מצרים כלפי החיזבאללה, ובעקיפין כלפי איראן.
מה הלקח הישראלי מהפרשה הזו? את החשש באיזור מהחתרנות האיראנית ומהשאיפה האימפריאלית שמאחוריה, יש לראות כהזדמנות מדינית ואסטרטגית מהמעלה הראשונה. המכנה המשותף של חשש מאיראן החתרנית והמתגרענת הוא הבסיס להערכות איזורית חדשה שבה תשתתף ישראל עם מדינות נוספות באיזור. המצב שבו ברור לכל כי לא מישראל אלא מאיראן נשקפת הסכנה ליציבות המשטרים במזרח התיכון עשוי להיות מנוף לשינוי המעמד האסטרטגי שלנו באיזור.
ממשלה ששר החוץ שלה עולב במצרים ושהעומד בראשה אינו מסוגל להגות את צמד המילים "שתי מדינות" לא תנצל ככל הנראה את ההזדמנות הזו.
שבת שלום,
אפרים סנה