השבעתה של הממשלה החדשה היא "פרשת השבוע" שחלף.
 

בשני דברים, ולו רק בהם בלבד, בישרה הממשלה החדשה על מהותה: ממשלה אטומה. אטומה חברתית ואטומה מדינית.
 

בהתייצבה מול הכנסת לא היה בה שר בריאות. ולא שחסר בה שרים – 30 מניינם, שיא בתולדות ישראל. כמה שרים בלי תיק, שר לשיפור השירות הציבורי, שר תפוצות והסברה, שר לשלום איזורי, כל זה יש, אבל שר בריאות – אין. אין גם בממשלה חוסר באנשים מוכשרים שיכולים היו למלא את התפקיד הזה. למשל "בוגי" יעלון, רמטכ"ל לשעבר. מוטה גור המנוח היה רמטכ"ל צה"ל (1974-1978), ולא מהולל פחות מיעלון. הוא לא בחל בתפקיד שר הבריאות בממשלת שמעון פרס (1984). או למשל הפרופסור ברוורמן, איש שהפך את אוניברסיטת בן-גוריון למה שהיא, מומחה אמיתי לכלכלה. והלא בעיית משבר הבריאות היא קודם כל ובעיקר בעיית הכסף. בנוסף על כך פקידי האוצר מפחדים ממנו, וזה התנאי החשוב ביותר לשר בריאות שיצליח בתפקידו.
 

חשוב להסביר גם מדוע אין די בפיתרון של סגן שר בריאות המתפקד כשר. מה שהוצע לאגודת ישראל ועד לרגע כתיבת שורות אלה לא נמצא בה מי שיסכים לקבל על עצמו את התפקיד. מערכת הבריאות, שתקציבה 23 מיליארד שקל, שמועסקים בה במישרין ובעקיפין כמאה אלף נפש, ושכל אזרח נזקק לה, צריכה אבא ומנהיג בעל מעמד ממלכתי וכוח פוליטי. סגן שר אינו מצביע בממשלה ובוועדות השרים, ובכך נגרעת עוצמתו הפוליטית.
 

אולם העובדה שאיש גם אינו דורש לעצמו את התיק הזה, העובדה שח"כים חשובים מעדיפים להיות שרים בלי-תיק או בעלי תואר חלול על פני תיק הבריאות, מעידה על שני דברים חמורים.
 

האחד – מצבה של מערכת הבריאות הציבורית התדרדר עד כדי כך שאיש אינו רוצה להכניס את ראשו למיטה החולה הזו. איש אינו מאמין כי יוכל לרפא אותה.
 

השני – המועמדים לשרים מבינים כי בממשלה שנתניהו עומד בראשה מצפה למערכת הבריאות גורל מר עוד יותר. זהו השירות החברתי שסבל מקיצוצים קשים ומהפרטות נואלות כאשר שימש נתניהו כראש ממשלה וכשר אוצר, וגורל זהה מצפה לו כעת. להלחם בפקידי האוצר כאשר ראש הממשלה לצידם – זה קרב אבוד מראש שאיש לא רוצה לנהל.

אולם האטימות החברתית מגיעה לשיאה בכך שראש הממשלה אינו מתבייש לשדר לציבור החולים (ושר הבריאות הוא קודם כל השר של החולים) באופן בוטה שהם פשוט אינם חשובים מספיק כדי שיהיה להם שר האמור לדאוג להם.
 

ועל האטימות החברתית נוספת האטימות המדינית. ידוע לכל, שממשלת נתניהו מתקבלת בעולם בחשדנות מרובה בשל הרכבה האישי והפוליטי. סביר היה להניח כי שר חוץ נבון היה מנצל את נאומו הראשון כדי להרגיע את העולם החושש, כדי להושיט יד, כדי לפתוח דלתות.
אביגדור ליברמן פעל אחרת. נאומו הראשון כשר חוץ שידר אלימות, קיצוניות וסרבנות מדינית. גם כלפי עובדי משרדו הזקוקים לשר תומך ומחזק שידר מסרים של "אל תנסו אותי". השר האמור להוביל את מדיניות החוץ של ישראל אטום בפני העולם שמולו הוא אמור לעבוד. זה עולם הסולד משימוש בכוח גם כאשר הוא נחוץ. זה עולם שאינו מוכן לקבל את המשך שליטתנו בעם הפלשתינאי. זה עולם שצריך לגייס אותו לתמיכה כנגד המאיימים עלינו ולא לבעוט בו ברגל גסה. יש לזכור כי העולם בו אנו חיים מקיים סטנדרטים כפולים כלפי הגדולים והקטנים. את מה שסולחים לפוטין לא יסלחו לחיקוי פרובינציאלי שלו.
 

זוהי הממשלה החדשה ואלה סימניה הראשונים. מניסיוני בממשלות אחדות אני יכול להעיד כי חמשת שרי העבודה לא יוכלו לשנות את מהותה או להשפיע על מהלכיה. גם קולו המתון של השר מרידור ייבלע ברעש המתלהמים.
 

ימים יגידו אם ומתי ייקרא תיגר על הממשלה הזו שככל שתתקצר כהונתה כן ייטב לישראל.

 

                                                                           חג פסח שמח,