השבוע עמד בסימן אירועי הזיכרון ליצחק רבין במלאת 13 שנה להרצחו.

13 שנה חלפו, וימי נובמבר הם ימים עצובים לי, בשל געגועי לאיש שזכיתי לשרת באמונה ובאהבה עשר וחצי שנים.
13 שנה חלפו – ומאז לא ידעה ישראל אף לא יום טוב אחד.
13 שנה חלפו – והרוצח מחייך בתאו, נהנה מהפסטיבל שרקחה לו תקשורת חסרת ערכים.
13 שנה חלפו – והפורעים והמסיתים מרימים ראש, משתוללים בגדה המערבית, משתלחים בצה"ל ובזים לחוק המדינה.
13 שנה חלפו – והשגת הסכם עם הפלשתינאים עדיין תקועה במו"מ המתנהל בעצלתיים.  

השרים הנכבדים בנאומיהם השבוע שילמו את מס השפתיים הנדרש לחזונו של ראש הממשלה שנרצח. לחלקם לפחות יש רצון להגשימו. לא לכולם. אבל איש מהם לא למד מיצחק רבין את התכונה שאפשרה לו להשיג הישגים כל כך חשובים: האומץ לבצע.  

הייתי, כזכור, חבר בממשלתו. חלק מהזמן היו לנו רק 56 קולות בכנסת. עם זאת השכיל רבין להוביל ולבצע מהלכים היסטוריים בזכות נחישותו ומנהיגותו. הוא לא פחד מהיותו בראשות "ממשלה צרה", הוא לא נבהל מאיומים, הוא פשוט הוביל וביצע. מי שרוצה להיות נאמן למורשת רבין, צריך לא רק להנהיג באכפתיות למדינה, באחריות, בניקיון כפיים. הוא צריך להיות נחוש ועמיד ללחצים ולאיומים. רק כך ישתנה מסלולה של ישראל. 

השבוע שלח לי השחקן והזמר שמעון ישראלי שיר שכתב בנובמבר 1995. בחרתי לסיים בו את פרשת השבוע:

נר
"מותך וגם חיי
קשורים באור הנר
הנה אותך כיבו
אבל אני בוער"
 

                                                                                 אפרים סנה