הטיפול הכושל במפקד גדוד 71, סא"ל עמרי בורברג, הוא "פרשת השבוע" שחלף.
מה קרה שם? חייל ירה כדור גומי ברגלו של צעיר פלשתינאי כפות, בנוכחות מפקד הגדוד, וכמסתבר על-פי הוראתו. לא היה שום צידוק מבצעי, ובטח שום צידוק אחר, למעשה הזה, הגובל בפשע מלחמה.
אין זה המקרה הראשון של התעללות חיילים או שוטרי מג"ב בפלשתינאים בשטחים. האלימות בחברה הישראלית שאותה מביא חלק מהמתגייסים מן הבית לצבא, האטימות להיותם של הפלשתינאים בני אדם הרווחת גם היא בחברה שלנו, מצטרפים ליצירת התופעה הזו, המנוגדת לערכי צה"ל.
מניסיוני אני יודע כמה קשה להביא מקרים כאלה בצה"ל למיצוי החקירה והענשת האשמים. העדר ראייה אובייקטיבית מאפשר לאשמים לחמוק ממיצוי הדין. אך במקרה זה ישנה עדות מצולמת שאין עליה עוררין.
לכן, היתה זו הזדמנות טובה וראויה לשדר לצה"ל ולציבור מסר ערכי וחינוכי האומר כי פגיעה באנשים כפותים היא בעינינו פשע שלא עוברים עליו לסדר-היום. בחברה בכלל, ובצבא בפרט, חומרת הענישה מבטאת את חומרת ההתייחסות לעבירה. לא מזמן הודח מתפקידו מג"ד 9, סא"ל יאיר, כיוון שבהיתקלות עם מחבלים בגבול עזה "לא חתר למגע". זו דוגמא למסר חינוכי ערכי המושג על-ידי ענישה. הרמטכ"ל שידר בכך את המסר כי חתירה למגע עם האוייב והשמדתו היא מערכי היסוד של צה"ל, שהפוגע בו לא יוכל לפקד על חיילים. סא"ל בורברג התפטר מתפקידו, והועמד לדין משמעתי על עבירה של "התנהגות שאינה הולמת", עבירה נמוכה במדרג העבירות בצה"ל. התייחסות חמורה יותר היתה משדרת מסר חינוכי לצה"ל, מסר ערכי לעם כולו, ומסר לדעת הקהל העולמית, שמרבה להטיף ולתקוף אותנו, בעיקר שלא בצדק.
ההזדמנות הזו הוחמצה. האחריות אינה נעצרת ברמטכ"ל. מקרה כזה, שתוקשר בכל אמצעי התקשורת, חייב את מעורבות שר-הביטחון שעליו האחריות המיניסטריאלית והציבורית העליונה.
יש המפרשים לא נכון את הביטוי "גיבוי". חובה לתת גיבוי למפקדי צה"ל כאשר הם עושים טעות ניהולית בתום לב או טעות מבצעית תוך סערת הקרב, או בעיצומה של פעילות מבצעית. אם נעיף מהצבא כל מי שטעה, נשאר בלי קצינים. אם מפקדים יפחדו לפעול מחשש לענישה נקבל צבא בינוני ונטול יוזמה. והיוזמה היא הלא נשמת אפו של הצבא. אך מקרה הירי בפלשתינאי הכפות אינו נכלל בקטגוריה הזו. זו טעות מוסרית שאין לה צידוק ומי שעשה אותה אינו ראוי לגיבוי מפקדיו גם אם הוא קצין טוב ומוערך.
ועוד הערה בסיום. לחקירת האמת בפרשה הסתייעו שלטונות צה"ל בפוליגרף. אני זוכר ימים שקצינים פחדו לשקר, ויותר מזה – התביישו לשקר. תחקירים היו חושפניים, אנשים לא חששו לספר איפה טעו ואיפה פישלו. כשמילת קצין היתה מילה, הפוליגרף היה מיותר. לצבא הזה צריך לחזור כדי לנצח בסיבוב הבא.
שבת שלום,
אפרים סנה