ביצוע "עסקת החילופים" עם חיזבאללה היא פרשת השבוע שחלף. היא סיומו הכואב של המאמץ הממושך להחזיר הביתה את שני חיילינו שנחטפו, ושמלחמת לבנון השניה פרצה בעקבות חטיפה זו.
 
שני טכסים התקיימו בעת ובעונה אחת כמעט, בארץ – בחיפה ובנהריה, ובלבנון. אצלנו הלוויות החללים רגב וגולדווסר, אצלם קבלתו של המחבל-המרצח סמיר קונטאר וחבריו. אצלנו כאב ואיפוק, אצלם רהבתנות וצחצוחי חרבות. כל פער התרבויות, הפער הרחב כים, בין התרבות שלנו לבין תרבות הפשיזם האיסלאמי, הנסראללאי, התגלה במלוא עומקו ורוחבו בשני הטכסים האלה.
 
בהחלטתה לאשר את עסקת החילופין ידעה הממשלה כי כך יראו הדברים. ידענו כי נסראללה יחייך את חיוך המנצח, שהלא הוא הצליח במשך שנתיים לשטות בנו, אם לא בממשלה שידעה כי אפשר והשניים אינם בחיים, הרי במשפחות שלא איבדו תקווה עד הרגע המר בו נפרקו שני הארונות השחורים של אלדד ואהוד.
 
ההחלטה להחזיר את קונטר ואת אנשי החיזבאללה החיים תמורת גופות השניים באה לאחר התלבטות קשה. לא רק מתן הניצחון לנסראללה, ספסר הגופות, עמד כנימוק כנגד העיסקה, אלא גם החשש שבעתיד אם ייחטפו חיילים פצועים לא יהיה עניין לחיזבאללה לשמרם בחיים ולטפל בהם רפואית. בסופו של דבר גבר השיקול הערכי של עיקרון החזרת הלוחמים הביתה, חיים או מתים, על השיקול התועלתי שאף לו יש גם היבט מוסרי. לו הציגה הממשלה את ההתלבטות הזו במלאה בכנות ובגלוי לציבור, היו נמנעות אמירות מיותרות ואווירה עכורה שליוותה את התהליך ופגעה במשפחות. היה קשה לראות את התמונות מביירות, אבל בסופו של דבר טוב שגבר אצלנו השיקול הערכי. גם אם רומינו והושפלנו, שמרנו על צלמנו ועל מחויבותנו ללוחמים. מן הראוי היה להקשיב לדבריה של מיקי גולדווסר שקראה לעם לזקוף את קומתו ביומה הקשה, ביומנו הקשה.
 
ביום זה אין לשכוח את גורלו של רון ארד שהועלם על-ידי האיראנים ועוזריהם הלבנונים, בצורה שאין לה אח ורע בכל המלחמות והסכסוכים שבעולם.
 
המאבק בינינו ובין הפשיזם האיסלאמי שטהראן בירתו איננו רק מאבק צבאי. הוא מאבק של תרבויות, בין זו שמקדשת את החיים לבין זו שמקדשת את המוות. אין פשרה בין השתיים ובטווח הארוך אין ביניהן דו-קיום.
  
השבוע גם מלאו שנתיים למלחמת לבנון השניה. המלחמה היתה חלק מן העימות הזה. היא לא הסתיימה בניצחוננו. קבורת הבנים אתמול היא הוכחה לכך. הציווי הלאומי הראשון במעלה היום הוא לעשות הכל כי תוצאה שכזו לא תקרה  עוד לעולם.

                                                                    שבת שלום,

                                                                                 אפרים סנה