בראשית שנת 1996, בהיותי שר הבריאות, בדקתי את לקחי השנה הראשונה להפעלתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מצאתי כי הפגם המהותי בחוק הוא שעלות שרותי הבריאות שנאמדה אז ב-20 מיליארד שקל לשנה לערך, אינה מתעדכנת מדי שנה. כלומר, מדי שנה גדלה אוכלוסיית ישראל ומזדקנת, והתקציב לבריאות אינו גדל בהתאם. פירושו של דבר שיותר חולים מקבלים אותם שירותים, ועל כן החולה היחיד מקבל פחות. יתרה מזו, הרפואה מתפתחת ומשתכללת מדי שנה. תרופות חדשות נכנסות לשוק ומכשירי אבחנה חדשים נכנסים לשימוש. ככל שהם חדשניים יותר הם גם עולים יותר. בארצות המערב המפותחות מקובל כי מקצים תוספת שנתית של 2% בגין התייקרות חידושים אלה. אבל אצלנו עידכון כזה לא נקבע. מדי שנה נערך קרב על הגדלת "סל התרופות", לאמור אילו תרופות תתווספנה אליו, ואותן יקבלו החולים ללא תשלום. האוצר שואף להקטין את הגידול השנתי וארגוני החולים נאבקים להגדילו. המצב שבו אנשים החולים במחלות קשות אינם יכולים לקבל ללא תשלום עתק תרופות העשויות להאריך את חייהם ולהפחית את סבלם, הביא לתופעות קורעות לב ממש. המציאות הזו שבה חולים עניים נדונים למוות, עומדת בניגוד לכל ערך אנושי ויהודי.
 

נחזור לשנת 1996. בפברואר הגשתי לממשלה הצעה לתיקון החוק כך שסל הבריאות יעודכן מדי שנה "בכפוף לגידול האוכלוסיה והזדקנותה" וכן יוגדל בשיעור שנתי קבוע של 2% תקציב התרופות והטכנולוגיות הרפואיות. ימים אחדים לאחר מכן הוכרז על בחירות חדשות, וביבי נתניהו זכה בהן. מאז לא חדלתי כחבר כנסת להגיש הצעות חוק שעניינן הגדלת סל התרופות בחקיקה, כך שלא יהיו נושא למיקוח כל שנה עם פקידי האוצר. חבר הכנסת שהיה שותפי העקבי להצעות האלה היה חיים אורון. פעם אחת, בכנסת ה-16, הצלחנו להעביר את הצעתנו בקריאה טרומית, היינו מאושרים מאד אבל, שוב, התפזרה הכנסת, ולא הצלחנו להעביר את החוק בקריאה ראשונה. בכנסת הנוכחית התחלנו מחדש, כשהמוביל הוא חיים אורון. רק השבוע, כתוצאה מהתפוגגות הקואליציה, עבר החוק בקריאה ראשונה ברוב גדול. הדרך להעברת החוק בקריאה שניה ושלישית היא ארוכה, אבל כיוון שעבר בקריאה ראשונה ניתן יהיה להעבירו (בניגוד לקריאה טרומית שאינה מאפשרת זאת) לכנסת הבאה, שתבחר כנראה ב-2009. אני מתכוון להיות בה עם כוח גדול כדי להשלים את המלאכה.

 
                                                                    שבת שלום,