את סוף השבוע האחרון עשיתי עם רעייתי ב"עוטף עזה". ליתר דיוק, התארחתי על-פי הזמנתו של חברי ח"כ שי חרמש בקיבוצו כפר-עזה.
האיזור ובעיותיו, הביטחוניות והאזרחיות, מוכר לי היטב מזה שנים רבות. אבל שתי היממות בהן זכיתי לשהות בקרב תושבי חבל ארץ זה העניקו לי אפשרות להביט עמוק יותר לתוך המציאות.
הדבר המרשים ביותר הוא רוחם של האנשים. פגשתי אנשים גאים, חזקים, חפים מיומרת גיבורים ולבטח מבכיינות "מגיע לי". די בביקור בגן הילדים שקירותיו בטון עבה, וחלונותיו הוגבהו וצומצמו כמעט לכדי חרך ירי, כדי להבין את גודל הקושי הנמשך זה שבע שנים. הנדנדות והמגלשות זרוקות בתוך ארגז החול שאין בו שימוש, כי על הילדים הקטנים האלה נאסר לשחק בחוץ והם מעבירים את יומם בחדר שרק מעט שמש יכולה להאיר אותו.
המבקש להבין את סוד חוזקה של הכלכלה הישראלית רצוי שירד (או בעצם יעלה) ליישובי עוטף עזה. בצל הרקטות ופצצות המרגמה ממשיכים לפעול מפעלי תעשייה מהטובים והמצליחים ביותר. את תפוחי האדמה מגדלים עד המטר האחרון המשיק לציר "הוברס", הלוא הוא הכביש הנושק לגדר המערכת. אוספים את תפוחי האדמה בלילה, להקשות על הצלפים. ממתקן האריזה הענק של משפחת אוביץ מייצאים תוצרת חקלאית משובחת לכל קצוות העולם. דגלי ארצות היעד מתנוססים בחצר כאילו היו בבניין האו"מ בניו-יורק ולא בגבול עזה. אולי נסחפתי משהו בתיאורי הצבעוניים אך אין אדם ישראלי שלא יתפעל מהעשייה הציונית הזו הנעשית בתנאים שזר לא יבין אותם.
אולם, רוב המכוניות ב"עוטף עזה" מקושטות בסטיקר גדול שעליו דגל ישראל שלרוחבו כתובים שני משפטים: "אם אין אני לי מי לי?" ו"מדינת הנגב המערבי". סטיקר זה מבטא את תחושת הניתוק והבידוד של תושבי האיזור מהמדינה ומהממשלה. התלונה היא על איטיות הסיוע הממשלתי וקמצנותו. יותר מזה על העדר תחושה של גיבוי ותמיכה. כפי שאמר לי חבר קיבוץ ניר עם שבתחומו נפלו מאות רקטות ופצמ"רים: "החלום שלי להיות ישוב ספר ולא ישוב פריפריה. כשאגיד שאני מניר עם יאמרו השומעים "וואו" ולא "איזה מסכן..."." ישוב ספר הוא מוצב קדמי של המדינה הגאה בו, פריפריה היא שוליים מוזנחים.
מה הביא למצב הזה? כשבדקתי כמה מהבעיות שלא נפתרו, מצאתי בירוקרטיה ידועה. תהליכים מסורבלים, יועצים משפטיים ופקידים שאינם עומדים בעומס, וכו'. הדברים מוכרים לי מהתקופה בה כסגן שר-הביטחון ריכזתי את הטיפול הממשלתי באיזור. רק גורם מיניסטריאלי הלוחץ מלמעלה על הפקידות ואינו מרפה, יכול להזיז את הדברים. הבינותי כי אין כיום גורם כזה. אבל אין לתלות בפקידי הממשלה לבדם את הניכור שחשים תושבי עוטף עזה, רובם עושים כמיטב יכולתם. השגיאה המהותית של הממשלה היא ההחמצה הערכית. אילו עשתה הממשלה מעשה של העדפה בולטת של תושבי עוטף עזה, היתה משדרת מסר ערכי לכל העם. לאמור: אלה בניה המועדפים של מדינת ישראל – אנשים העובדים ויוצרים תחת אש. ערך העבודה וערך העמידה האיתנה היו סוף סוף זוכים לטיפוח רשמי, במעשה ולא בדיבור.
כשקבעתי את עקרונות "ישראל חזקה" כתבתי במקום הראשון, לפני הביטחון ולפני השלום, "הממשלה אחראית לרווחת האזרח". כשנהגתי צפונה, הבנתי כמה צדקתי.
שבת שלום,
אפרים סנה