יום האש אתמול, מטר הפצמ"רים והרקטות על יישובי עוטף עזה הוא שיא חדש בסבל תושבי איזור זה. הוא גם פרשת השבוע שחלף. זו פרשה מתמשכת של סבל קולקטיבי המגיעה לנקודה שאין עוד מעבר לה.
הנהגת המדינה חייבת תשובה לאזרחיה החיים תחת אש החמאס, תשובה אמיתית. היות ואין תשובה כזו מפי הממשלה, אומר אני את האמת כפי שאני רואה אותה.
למה לא פותחת ישראל במבצע רבתי לשבירת כוחו ושלטונו של החמאס בעזה? הלא מבצע כזה הוא בלתי נמנע בסופו של דבר, שכן ישראל לא תוכל להשלים לאורך ימים עם קיומו של בסיס טרור איראני לגבולה.
הסיבה שלא יוצאים למבצע כזה היא שאין לממשלה שמץ ידיעה איך היא תסיים אותו. לקח מלחמת לבנון השניה הוא שלא נכנסים למלחמה בלי לדעת איך יוצאים ממנה.
למבצע גדול בעזה מספר השלכות קשות:
• עלול להיות מספר אבידות גבוה, גבוה יותר מכל קורבנות הקסאמים גם יחד.
• משך המבצע עצמו והשהות ברצועת עזה אחריו, עלול להיות ארוך, חודשים ארוכים, עם ריתוק של כוחות מילואים גדולים. זאת אם אין "אסטרטגיית יציאה" בהקדם.
• בעת שהות צה"ל ברצועת עזה יצטרכו כוחותיו לדאוג לצרכיהם של מיליון וחצי תושביה, על העול הכספי והמנהלי הכרוך בכך.
• בלא שינוי המציאות הפוליטית והכלכלית בעזה, יסתבר שצעד צבאי לבדו אין בו די כדי למנוע טרור ברצועה וממנה.
צירוף הקשיים האלה יצור מציאות בעייתית, עתירת קורבנות והרסנית למשק. רבים מהמאיצים כעת לצאת למבצע יהיו מראשוני השואלים "עד מתי נהרג בעזה?" ויטיפו לנסיגה בהולה. אנו מכירים אותם.
זו עלולה להיות התוצאה של כניסה לעזה בלי תוכנית סיום ויציאה.
אז למה אין תוכנית כזו?
כי אין כרגע למי למסור את מפתחות עזה ביום שבו ישלים צה"ל את שבירת החמאס. ישראל לא תחזור על השגיאה של נסיגה ללא ידיעה מי שולט בשטח שפינתה.
אין בנמצא גורם בינלאומי שיתנדב להחליף את צה"ל בעזה. ניסיון אפגניסטן ועיראק הוציא את החשק לאומות העולם לשלוח את חייליהן למקומות כאלה. רק ממשלה או מנהלת פלשתינאית חילונית, שאינה חמאס, יכולה למשול ולנהל את עזה, בנפול שלטון החמאס. כדי שזה יקרה הכרחי הסכם מסגרת מדיני בין ישראל לרשות הפלשתינאית. הסכם שיגדיר את מאפייני הסכם הקבע אך לא יפרט אותם. בלי הסכם כזה שיש בו אופק ריאלי של מדינה פלשתינאית אף אחד לא ייקח אחריות לעזה. נשאר תקועים שם, עם כל המשמעויות שהוזכרו.
תנאיו של ההסכם ידועים. הם עוצבו בשנת 2000 בשיחות קמפ-דייויד וטאבה. שני הצדדים ישלמו מחיר: חלום השיבה הפלשתינאית וחזון ירושלים רבתי כבירתה של ישראל בלבד.
חוסר האומץ לומר את האמת הזו מונע את השגת הסכם המסגרת כעת, ובהעדרו מבצע בעזה נזקו גדול מתועלתו. על כן ההיסוס בביצוע ועל כן החלטת הקבינט מיום רביעי "לתת הזדמנות" להסכם שרוקחת מצרים. אם תהיה רגיעה זמנית שכזו והיא לא תנוצל להשגת הסכם, רק החמאס ירוויח ממנה. הוא יתכונן היטב לעימות הבלתי נמנע ויגבה מאיתנו מחיר יקר יותר.
מה סדר הפעולות הנחוץ למדינת ישראל ולתושבי עוטף עזה בפרט?
1. השגת הסכם מסגרת בין ישראל לרשות.
2. מכה צבאית שתשבור את כוחו הצבאי של החמאס בעזה.
3. חזרת הממשלה הפלשתינאית המוכרת לניהול ושליטה בעזה.
4. "תוכנית מרשל" לפיתוח כלכלי של עזה, מבוססת על יוזמת הסקטור הפרטי, העולמי והאיזורי.
5. בחירות בישראל בהן יכריע העם בין יישום ההסכם לבין המשך המצב הקיים.
זה מה שצריך לעשות.
שבת שלום,
אפרים סנה
