ובכל זאת – שתי הערות.
עם כל התייצבותו הנחרצת כנגד התעצמותו הגרעינית של המשטר האיראני – ספק אם בששת החודשים האחרונים של כהונתו ייעשה הנשיא מעשה של ממש לסכל את פרוייקט הגרעין האיראני. ספק גם אם יצליח הממשל שכה הזיק לעצמו עם מסמך המודיעין הרשלני מדצמבר 2007, לגייס את מדינות אירופה לסנקציות כלכליות מכאיבות כנגד איראן. האיראנים ימשיכו, איפוא, בקידום פרוייקט הפצצה הגרעינית, ואפשר שישיגו אותה בעוד שנתיים-שלוש. לכן, עם כל הנאתנו משמיעת דבריו הנחרצים של הנשיא, עלינו להתכונן לבלום את האיום הזה בעצמנו.
 

הערה שניה. הנשיא בוש הביע בעבר שאיפה להשגת הסכם ישראלי-פלשתינאי עד תום כהונתו. אך הוא לא חזר על כך בנאומו. כנראה שאין בכוונת ארה"ב ללחוץ על ממשלת ישראל לנקוט בצעדים בשטח שיקלו על אבו-מאזן להתקדם במו"מ. בצד הפלשתינאי מסתפקת ארה"ב במאמץ המוצלח של הגנרל דייטון להקים עבור אבו-מאזן וראש-ממשלתו פאייד, כוח צבאי מאומן, מאורגן ונאמן. כוח זה יאפשר לקיים בצפון השומרון איזור רציף של שליטה פלשתינאית טובה, אולי עם פיתוח כלכלי נראה לעין.
 

אך החיפזון אינו צריך להיות של ג'ורג' בוש. צו הדחיפות הוא עלינו הישראלים. אם נאיץ ונסיים הסכם מסגרת עם אבו-מאזן יהיה הדבר באינטרס שלנו קודם כל. שתי סיבות עיקריות לכך: האחת – הרעיון של פיתרון מדינה אחת לשני עמים מתחיל לתפוס תאוצה וזהו רעיון מסוכן. השניה – אנו זקוקים להסכם מסגרת עם הפלשתינאים כדי לכלול בו את תרחיש הסיום של פעולתינו הבלתי נמנעת בעזה. פגיעת הטיל בקניון "חוצות" באשקלון הזכירה לנו עד כמה בלתי נסבל הוא מבחינתנו שלטון החמאס בעזה. אין לנו מנוס משבירתו, ומסוכנת לנו גם ההיתקעות בעזה עם מיליון וחצי תושביה. אין גורם באיזור או בעולם שיתנדב לקחת מאיתנו את מפתחות עזה. אין פיתרון מעשי זולת החזרת שלטון הרשות לרצועה. אין זה אולי פיתרון מושלם, אך כל האלטרנטיבות גרועות הרבה ממנו.
 

היום נפרד לשלום מנשיא ארצות הברית השב לביתו. טוב היה להתבשם מידידותו. אנחנו נשארים כאן, להתמודד עם מציאות איזורית מסובכת, סומכים בסוף רק על עצמנו.

 

                                                                    שבת שלום,