יום השואה הטביע את חותמו הקודר על השבוע כולו. בראשית השבוע הובא למנוחות יוסי הראל, מי שהיה מפקדה של אוניית המעפילים "יציאת אירופה" או "אקסודוס" בשמה הלועזי. אוניה זו נשאה בקיץ 1947 4500 ניצולי שואה אל חופי ארץ-ישראל. הבריטים מנעו בכוח את הגעתה, ולאחר שהשתלטו עליה בלב ים תוך קרב עם המעפילים, החזירו אותם, לאחר מסע תלאות ומאבק בו הטלטלו חודשיים ימים בים, אל נמל המבורג שבגרמניה.
 

סיפור מאבקם של מעפילי "אקסודוס" הוא מפרשות הגבורה המופלאות של מאבק ניצולי השואה להגיע לארץ-ישראל בשנים 1945-1948. בעת שחנו המעפילים בנמל הצרפתי פורט-דה-בוק, על סיפונן של שלוש אוניות גירוש בריטיות (הצרפתים סירבו לדרישה הבריטית לגרשם לצרפת) וגורלם לא ידוע, התגנבה אל בין האוניות סירה קטנה. על הסירה עמד אבי, משה סנה, שהיה אחראי בשנים 1946-1947 על כל מבצעי עליה ב', היא העלאתם הבלתי-ליגאלית של ניצולי השואה לארץ-ישראל. כדי לעודד את רוחם הוא דיבר במגאפון אל 4500 המעפילים. עד היום כאשר פוגשים אותי אנשים שהיו במעמד ההוא בנמל הצרפתי, מעפילים או אנשי פלמ"ח שליוו את האוניות, הם יודעים לצטט פסוקים שלמים מהנאום ההוא מן הסירה. השבוע, בטקס הממלכתי ערב יום השואה שנערך בתל-יצחק, ושעמד בסימן "יציאת אירופה תש"ז" התבקשתי לקרוא את הקטע הבא מדבריו של אבא אל המעפילים הנצורים:

 

"עיני כל העם היהודי מופנות אליכם, אל שלוש אוניות הגירוש שבהן אתם כלואים. מיליוני לבבות יהודים בכל פינות הגולה פועמים כאחד עם הלבבות שלכם. מלאי כאב וגאווה. כאב על גורלכם – גורלנו, וגאווה על ההתנגדות המפוארת שלכם. תודות לרוחכם האיתנה, בגלל החלטתכם הנחושה לכבוש לעצמכם ולנו את המולדת היחידה – ארץ ישראל.
זה סיפור שייכתב בזיעה, בדם ודמעות. אבל הוא חייב להיגמר בניצחון."
 

באותו טקס הדליקה משואה אחת המעפילות שהיו על סיפון האוניה, פרומה גלנט, ולצידה בנה, אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט. המעמד הזה, כמו הקראת נאומו של אבא, ריגש אותי מאד. מראה המעפילה, ולידה בנה האלוף, ששימש בעברו גם כמפקד הקומנדו הימי, מסמל יותר מערך אחד. זהו סמל לכוח חיותו של העם היהודי, לרצון החיים של אלה ששרדו את התופת והקימו כאן בארץ משפחות לתפארת. זהו סמל לכך שהמדינה אשר קמה מאפר השואה, בנתה עצמה אשר אם תישמר לא תאפשר עוד שואה חדשה. אולם בעוצמה צבאית אין בכדי להבטיח את עתיד ישראל. נחוץ גם חוסן חברתי ועוצמה מוסרית.
 

דומה היה כי השנה בזכות כמה מצעדי הממשלה הוקלה במשהו חרפת עוניים של ניצולי שואה. אך הסתבר כי הבירוקרטיה הממשלתית יודעת לשים לאל גם צעדים מאוחרים של רצון טוב. דוגמה מדהימה לכך הובאה לידיעתי השבוע. מסתבר שפקידי האוצר דורשים מניצולי שואה מיוצאי טוניסיה, שרק לאחרונה הוכרה זכאותם לקצבאות, להביא אישור מהמדינה הטוניסאית על מקום מגוריהם המקורי בטוניס בעת המלחמה. "הגדילו עשות" לגבי ישישה אחת בת 82, ממנה נדרש להביא תצהירי עדים כי אכן היתה במחנה הריכוז שהקימו הגרמנים על-יד העיר ספאכּס.
 

אני מקווה שחברי בממשלה אליהם העברתי את הסיפור המקומם הזה יגולו את חרפת האטימות והרשעות מאיתנו.

                                                שבת שלום,
     
                                                                      אפרים סנה