החודשים שעברו מאז ראש השנה לא היו טובים לישראל:
התעצם טרור הרקטות מעזה,
נחלש המאמץ הבינלאומי לעצור את הגרעין האיראני,
הואצה התחמשות החיזבאללה וסוריה בנשק חדיש.

בתקופה זו נחשפו ביתר שאת חולשותיה של החברה הישראלית:
מצבם הקשה של ניצולי השואה,
כשלי מערכת החינוך,
התדרדרות הרפואה הציבורית,
תופעות קשות ומחרידות של אלימות ואכזריות.

החודשים הבאים, בין יום העצמאות השישים לבין ראש השנה, יעמדו בסימן של החלטות קשות:
הראשונה – בניית תקציב 2009. זה הכלי הממלכתי המרכזי לצמצום הפערים בחברה ולשיפור השירותים החברתיים.
השניה – סיכום המשא ומתן השקט בין ממשלת ישראל להנהגת הרשות הפלשתינאית. לקראת הסתיו, תהיה ציפייה להגעה למסמך יסוד להסדר הקבע, אם כי לא להסכם מפורט.
השלישית – מתי ואיך מביאה ישראל לשבירת הכוח הצבאי שבנה החמאס בעזה.
ההחלטה השניה והשלישית קשורות זו בזו, שכן אין טעם בהכרעה צבאית בלי שינוי המציאות המדינית, ואין ערך מעשי להבנות מדיניות כל עוד החמאס שולט בעזה.

הצורך בהחלטות גורליות מחדד את הצורך במנהיגות לאומית רצינית שתתלכד סביב מטרות וחזון ותפעל להגשמתם.

                                                                    חג שמח,