הצטברות הפירסומים בתקשורת על עוד ועוד מקרים של התעללות מזוויעה בילדים בתוך המשפחה, הפכה תופעה איומה זו לפרשת השבוע שחלף.
לכאורה, חוצה התופעה הזו את כל שכבות החברה הישראלית. אולם, מבט מעמיק יותר מגלה כי היא נפוצה בעיקר בשכבות הנחשלות יותר. אי המוכנות הנפשית הבסיסית להורות, התפשטות האלימות בחברה הישראלית בכלל, שחיקת נורמות של התנהגות, כל אלה פוגעים בעיקר בשכבות העניות יותר והם סממן של נחשלות חברתית. יש למקד תשומת לב מיוחדת לאותם מקרים בהם התעללו הורים בילדיהם הרכים כחלק מ"תפיסת עולם" דתית קיצונית, שהונחלה להם על-ידי רבנים. יש כאן תופעה דמויית טאליבאן, כאשר בהשראת קיצוניות דתית נעשים מעשים נוראים, כדי "לחזק" ו"לחשל" ילדים, כביכול, וכך ל"הכינם לחיים".
בתופעת ההתעללות בילדים יש לטפל בשתי דרכים: הענישה והמניעה. אם מערכת המשפט לא תגזור על המתעללים עונשים מרתיעים, שישדרו מסר ברור לציבור על החומרה שבה יש להתייחס לעבירה זו, תאלץ הכנסת לחוקק גם כאן חוק לענישת חובה כשם שנעשה ביוזמתי בשבוע שעבר כנגד אנסים.
אולם בענישה ממש אין די. חשובה מאד הפעולה החברתית, המאתרת ילדים בסיכון כזה ומטפלת טיפול מונע במשפחה כולה. הסתבר כי חלק מהילדים קורבנות ההתעללות כבר אותרו בעבר על-ידי רשויות הרווחה, אך פעולה להצילם לא נעשתה.
לאחרונה נשמעו קולות רבים בגנות פעולתם של עובדים סוציאליים ועובדי רווחה, דווקא מכיוון ההפוך. טענו כנגד התערבותם היתרה במשפחות בעייתיות, וכנגד הוצאתם של ילדים מרשות הוריהם. גישה מתירנית זו, השוללת את התערבות רשויות הרווחה בשמה של ליברליות ו"חופש הפרט", היא שגוייה ביותר ועלולה להביא לכך שילדים נוספים יעברו התעללות בביתם.
אין ברירה אלא להגביר את התערבות המדינה ורשויותיה להגנת ילדים בסיכון. הגנה על ילדים חסרי ישע היא ערך הגובר על ערכים אחרים. צריך להעצים את סמכותם של העובדים הסוציאליים ועובדי הרווחה כדי שיוכלו לטפל בנמרצות במקרים בהם נשקפת סכנה לילדים.
אני מקווה שהתוכנית הממשלתית הקרויה "תוכנית שמיד", שהיא תוכנית רב-שנתית לאיתור וטיפול ילדים בסיכון, המובלת על-ידי משרד הרווחה ושיצאה לדרך לפני חודשים מעטים, תביא לבלימת התופעה המחרידה הזו של התעללות בילדים.
בתפיסת עולמי, הממשלה היא האחראית לרווחת האזרח. זוהי הסוציאל-דמוקרטיה במהותה. ואין דבר ראוי יותר לדאגה מאשר ילד החשוף לאלימות.
שבת שלום,
אפרים סנה
